top of page

אבל זה קרה באמת! | מאת: אנגולר

א. אבל זה קרה באמת!


פעם-פעם, יצא לי להתווכח עם אחת שכתבה סיפור בהמשכים שצבר פופולריות גדולה (לא מוצדקת בכלל לטעמי, אבל זה לפעם אחרת). כתבתי לה שהסיפור לא נשמע לי הגיוני, כאחת שמכירה את הנושא מבפנים. התשובה שלה הייתה: "זה סיפור אמתי שמישהי סיפרה לי בדמעות".


על זה עניתי לה, שאם ככה השאלה שצריך לשאול היא, האם זה סיפור שבא להציג תמונה ספציפית, או אבטיפוס. ואם היא באה להציג כאן תמונה כללית יותר, אז עם כל הכבוד לה ולמישהי ולדמעות, זה לא פוטר אותה מהחובה שסיפור יישמע מציאותי.


התירוץ של "אבל זה קרה באמת" או "זה סביר באותה מידה כמו מאורע X שקרה באמת", הוא תירוץ לא רלוונטי בכתיבת סיפורת.


כדי שסיפור יהיה אמין, לא משנה מידת הסבירות שהוא יקרה במציאות. אני לא יודעת מה מידת הסבירות של סיפור כמו יענקל בספר "לחיות וחצי" של רותי קפלר, (למיטב ידיעתי, שואף לאפס, והסיבה היחידה שלא אפס עגול זה כי אני מאמינה בניסים גלויים), אבל עדיין הסיפור הזה מרגיש לקוראים הרבה יותר מציאותי ואמין מאשר ספרי פעולה עם שב"כ-מוסד-ערבים-חטיפות. ותהיו בטוחים שסיפורים כאלו קורים כל יום, ובצורה הזויה הרבה יותר ממה שסופר יכול להעלות על הדעת, שלא לדבר על הכתב. נאום העובדת בחברת סייבר.


וזה לא משנה לכלום, כי מה שמשנה בכתיבה, ולאו דווקא בנקודה הזאת, היא לא הכתיבה עצמה, ולא העלילה עצמה, אלא איך הקורא תופס את הכתיבה ואת העלילה. וזהו, זה הכל.



ב. מהצד השני - מה שבאמת קרה באמת


הנקודה הזאת נכונה לכל תחום בכתיבה. גם בספרים שהם "non-fiction books", ספרים שאינם בדיוניים וקרו באמת, אנחנו לא כותבים את הסיפור כמו שהוא קרה באמת-באמת. וגם כאן, נתקלים באותה בעיה, רק שהפעם לא כתרוץ אלא כרצון בוער של הכותב; להביא את הדברים בדיוק כפי שקרו באמת, בלי מחשבה לגבי התפיסה של הקורא.


הכלכלן טיילור קוואן, בהרצאת טד שהעביר, ציטט את כריסטופר בוקר, שטען שיש רק שבעה סוגי סיפורים: המפלצת, מעוני לעושר, השליחות, המסע והשיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

לא חייבים, אמר קוואן, להסכים עם הרשימה. אבל הרעיון שעומד בבסיסה הוא כזה - כשאנחנו מספרים סיפור, אנחנו לוקחים את המציאות, והופכים אותה לדפוס של סיפור. וכן, יש דפוס כזה. והוא לא קשור למציאות עצמה. וכמה שסיפור יותר מתכתב טוב עם הדפוס, הוא יותר יפה, ויותר מעורר השראה, למרות שבכך הוא מתרחק מהמציאות כפי שהיא.


במחקר שעשה, קוואן ביקש מאנשים להתאים את תיאור החיים שלהם כפי שהם תופסים אותם, למונח מתוך רשימה סגורה. מבין הנשאלים, 51% תיארו את החיים שלהם כ"מסע". 11% כ"קרב". "הדבר הכי מעניין", אמר קוואן, "הוא כמה מעט אנשים תיארו את החיים שלהם כ'בלגן'".


הרבה אנשים תיארו את החיים שלהם כנובלה, כמחזה. כמחצית מהם רצו לכתוב סיפור על החיים שלהם. "אף אחד לא אמר: החיים שלי הם תוכנית ריאליטי".


כשאנחנו רוצים לתאר לעצמנו משהו, אנחנו עושים את זה בדרך של סיפור. זאת הדרך שלנו לאכוף סדר בבלגן שמולנו, ותמיד בדפוסים דומים. סיפור הוא אף פעם לא מה ש"קרה באמת". מה שקרה באמת הוא לא משהו שאפשר לתאר אותו, כך שהתירוץ הזה שחוק אפילו בשביל ספרים שנועדו, יחסית, לתאר דברים שאכן קרו באמת. גם בתיעוד המציאות עצמה אנחנו צריכים להיזהר לא לכתוב את הבלגן כפי שהוא, אלא לעצב אותו בדפוס של סיפור, מה שאומר - להוריד את החלקים הלא-רלוונטיים לקורא, להדגיש את הרלוונטי. לסדר את הדברים בצורה הנכונה. להוביל את הקורא יד ביד עם העלילה.


החשק לכתוב את הדברים כפי שהם, הוא גדול. אבל אם רוצים שיצא סיפור, אחרי הכל, כדאי לחשוב על הדברים בצורה הזאת: בסוף, סיפור לא יכול להיות אמת לאמיתה, כפי שהיא במציאות, כי הוא סיפור. לא בלגן.


או, כמו שסיכם קוואן: "הלא-בדיוני הוא במובן מסוים הבדיון החדש".



ג. מאחורי התפיסה


ההסבר של כל זה מונח בתיאוריה פסיכולוגית מלפני - לא כל כך הרבה שנים. זה לא באמת חשוב לכתיבה מאף כיוון, אז מתנצלת מראש, אבל אותי זה פשוט סקרן אז תאכלו אותה (:


כהנמן וטברסקי היו שני פסיכולוגים ישראלים. השותפות ביניהם התחילה מהרצאה שמסר עמוס טברסקי לסטודנטים, ובה הוא הביא תיאוריה שהסבירה שבני אדם הם סטטיסטיקאים אינטואיטיביים טובים. מה שאומר שכשאדם בא לחשב סבירות של מאורע מסוים, הוא יהיה בכיוון הנכון לפי האינטואיציה שלו. (בדקדוק, אגב, זה באמת עובד כך). דני כהנמן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה שישב בקהל, ניגש בסוף ההרצאה לטברסקי ואמר לו, איזה שטויות.


במחקר שהם עשו ביחד, כהנמן וטברסקי מצאו שבני אדם הם סטטיסטיקאים גרועים ממש (תעיד הקורונה…); הם בוחנים סבירות של מאורעות עם ערימה של הטיות פסיכולוגיות. לדוגמה - ככל שהם יצליחו להיזכר בקלות במאורע מסוים, הם יניחו שהסבירות שלו גבוהה יותר. (לכן, אם תשאל אדם "כמה זוגות מתחתנים בשנה בישראל", אם אותו אדם יכיר במקרה זוג שהתחתן בתקופה האחרונה, הוא ייתן הערכה גבוהה יותר מאשר מי שלא מכיר. במחקר, הם קראו לזה "היוריסטיקת הזמינות").


פעם, בעבר הרחוק ממש, למדתי ציור. יום אחד נכנסתי לחדר של המורה, ומצאתי אותה מול תמונה ואת כל התלמידות רוכנות סביבה. התמונה הייתה ציור מדהים של ציפור, על גבול התמונה. "יש בעיה אחת בציור הזה", המורה אמרה, והצביעה על המקור של הציפור. הוא השיק במדויק לענף שיצא מעץ מקביל. סוף הענף נגע בקצה המקור.


"ככה זה היה בתמונה שממנה העתיקו את הציור", אמרה. "אבל כאן הטעות. לציור אין את הפריווילגיות שיש למציאות. ציור צריך להיראות אמין; המציאות אמינה ממילא."


זאת הטיה קוגניטיבית, דא? בסטטיסטיקה טהורה, הסבירות שהמקור של הציפור יפול בדיוק בסוף הענף זהה לסבירות שהמקור ייפול בכל שאר הנקודות במרחב. בני אדם בשירות הפסיכולוגיה תופסים את הסבירות הזאת בצורה שונה ציור עם מקור בצד הענף יראה להם "סביר" בעוד עם מקור משיק לענף ייראה "בלתי-סביר". וכמו שאמרה המורה לציור, כל דבר שהוא לא המציאות עצמה, ציור או סיפור, חייב להקשיב לתפיסה של בני אדם כדי להתאים את האמינות שלו לעיניים שלהם. המציאות עצמה אמינה ממילא; כל השאר לא.


העובדה שאנשים הם לא רציונליים היא די מובנת מאליה, אבל בכל זאת הרבה כותבים קצת מתכחשים אליה כשהם באים לכתוב, ועושים חישובי סבירות רציונליים להחריד כדי להחליט האם מאורע מסוים יכול להכנס לעלילה בלי לפגוע באמינות.


לא, אנשים. זה לא עובד ככה. המציאות לא משנה כאן. מה שמשנה היא התחושה של הקורא, והקורא, כפרה עליו, לא רציונלי בכלל. אתה צריך לדאוג לצורה שבה הוא יתפוס את הסיפור, ולא לאמת לאמיתה.


ד. תפיסה זה שם המשחק


הדבר המעניין בכל זה הוא, שסבירות מאורע בעיני הקורא היא לא פר מאורע. זאת אומרת, יכול להיות אותו מאורע שמתואר בשני ספרים, באחד הוא מרגיש לקורא אפשרי להחריד, כמעט מובן מאליו, ובשני הקורא יטרוק את הספר בבוז ויגיד לעצמו, שהסופר הזה יספר את החלומות שלו למישהו אחר.


בכתיבה, אנחנו מובילים את הקורא יד ביד. דברים שיישמעו לו בלתי אפשריים בעמוד 7, הופכים למתבקשים בעמוד 150. יש ספרים ריאליסטיים שהקורא ירגיש ששום דבר לא הגיוני בהם, וספרי פנטזיה שבסיום הספר הקורא ירכון לבדוק מהחלון, אולי עוד רגע מישהו עומד לכשף אותו.


בעיני זאת האומנות הכי גדולה ביצירת עלילה. עלילה שהיא אמינה לא בזכות מידת הסבירות שלה ביום יום כמו שהיא נתפסת אצל הקורא בפני עצמה, אלא בזכות התפתחות העלילה, והחכמה שבה היא מוגשת לקורא.


סדרת הסיפורים של שרלוק הולמס היא דוגמה טובה. זאת סדרה על בלש בשם שרלוק הולמס, שמפענח מקרים שנראים בלתי פתירים, בעזרת חשיבה לוגית מבריקה במיוחד. הסדרה הזאת נתפסת אצל הקורא כסדרה הכי ריאליסטית שיש, למרות המוזרות של המקרים שם. דויל הצליח להביא את הקורא למקום שבו הוא אומר, אוקי, זה לא דברים שאני מכיר, אבל בטוח בלש סטנדרטי מכיר.


דויל הצליח אפילו לעשות עם הקורא צעד נוסף, ולתת תחושה שלא רק העלילה הגיונית, אלא שהיא קרתה באמת. כיום יש רחוב בשם בייקר, שם גר הולמס והומצא ממוחו הקודח של דויל, עם בית באותו מספר (211ב'), והוא הבית של שרלוק הולמס. ואנשים באים לראות את הכורסה והאח והמאפרה, ולא מאמינים אבל בעצם קצת כן, שהיה פעם אדם כזה. וגם כאן, כל השאר לא משנה.



ה. ומילה אחרונה לגבי תפיסה


אנחנו טועים לחשוב שמה שמשנה בכתיבה, היא מה שמביא הכותב לקורא בעצם הכתיבה שלו. זאת תפיסה שגויה; מה שמשנה הוא איך הקורא מקבל את הדברים שהביא לו הכותב. וזה תלוי לא בכתיבה עצמה, אלא במה שקיים מעבר למילים.


סופר יכול לכתוב הכי יפה בעולם. אם מעבר למילים היפות לא יהיה כלום, הקורא יתפוס את המילים וזה הכל. אם המילים יהיו מסוגננות פחות, אבל הכותב יצעק אותן, הקורא יתפוס צעקה. אם הן ישאלו, הקורא יתפוס שאלה.


ספרות היא לא כתיבה פרופר. ספרות היא נשמה, בדיוק כמו מוזיקה. קיים איזשהו אלפיון שנהנה מעצם המילים, מהטכניקה, אבל רוב העם, והוא זה שאמור לשנות לכותב, מקבל סיפור כחבילה. והשאלה הגדולה היא לא מה הצלחת להעביר במילים האלו, אלא במה שמעבר להן.


ובמעבר הזה יש הכל - שטחיות או כאב, כנות או שקר, כח או חולשה. קריאה לשינוי או ליאוש. הסתכלות לקורא בעיניים או עליונות. ארציות או קסם. שאלות שיכאבו לקורא בבטן גם ימים אחרי שסגר את הספר. מבט חדש על העולם.


והקורא קורא, ואנחנו רואים ספרים שכתובים על פניו יותר טוב ברמה הספרותית, ועדיין מצליחים פחות מספרים בינוניים ברמתם הספרותית אבל מנצחים במה שהם מביאים כחבילה. בצורה שבה הם נוגעים בקורא. והקוראים, מצביעים ברגליים.



 

קרדיטים (מכיל קישורים מתומלגים):