top of page

אופק מוסרי | מה הופך דמות לנבל?

הרבה דמויות לעולם לא יזכו בלב שלנו. שום תרוץ לא ישכנע אותנו שהן שוות את האמפתיה שלנו. אפילו לא הסופר בעצמו. מצב הרוח הרגשי שלנו צריך להסתנכרן עם הסיפור אחרת אנחנו נלגלג על רגעים עצובים, נהיה אדישים בסצנות דרמטיות, סלידה וזעם יציפו אותנו בזמנים הלא נכונים. מי מכתיב לנו את התחושות האלה? סופר ערני שצופה אותנו, מעצב אותנו כרצונו? אנחנו, הקוראים שמוכנים לשתף איתו פעולה? אולי מעט משניהם.


ארץ לעולם לעולם לא


אופק מוסרי (Moral event horizon) הוא אַמַּת מידה שמצביעה על קצה הסיבולת האפשרית להבנה. ככל שדמות מתקרבת יותר לאופק כך היא יותר "רעה" אבל עד לרגע שהיא עוברת לצד האפל של הירח היא תחזיק באיזשהו חלקיק הזדהות מהקהל. מה זה אומר? שיש לה פוטנציאל לכפר על מעשיה.


דמות שעוברת את הגבול מאבדת כל צלם אנוש. היא נשאבת לחור שחור של אבדון. הופכת למפלצת בעיני הקוראים ואנחנו כבר לא מזהים בה את הזכות שיש לכל יצור חי - הזכות להתקיים. אחרי שחצתה את הגבול אין לה דרך חזרה.


בסוף הספר איסתרק של מ. קינן, לאנטגוניסט היה סיכוי לזכות באמפתיה שלנו אם היה מתאמץ לכפר על מעשיו. אולי היינו נועלים אותו מאחורי סורג ובריח לשארית הסדרה, אבל שלוש ארוחות ביום היינו נותנים לו. במהללאל הוא הופך לנבל שנהנה מרצח ולא מסוגל לחרטה. כעת לא משנה איזה תהליך או שינוי הוא יעבור, לעולם לא נוכל לראות בו יותר מאשר מפלצת בלתי אנושית שחייבת לקבל את הסוף הכי גרוע שניתן עדיין למכור ברשתות אור החיים ויפה נוף.



לכל סופר יש ערכים אישיים שהוא מכתיר כ"אמת" האחת והיחידה. אבל האופק המוסרי נקבע על ידי אמת רגשית, אישית של הקהל. היא נעה ונדה כמו גאות עם החינוך, תרבות, אקטואליה ומי יודע מה עוד... כשהסופר מעצב דמות הוא לא יכול להתעלם מהרגשות שלנו גם אם הוא בטוח לחלוטין בצדקתו.


אם הנבל עובר את הגבול הזה בעינינו אך הסופר מאפשר לו לקבל מחילה - נגיב בסלידה. אם הדמות לא עברה את הגבול בעינינו אך הסופר בכל זאת דן אותה לגורל נוראי - נגיב בזעזוע. בכביש אל תהיה צודק.


"תכתוב ממה שאתה מכיר" היא מן אקסיומה של סופרים. עצה פופולארית כמו "תציג אל תגיד" או "ואז זו מילה מגונה". אבל לדעתי חשוב יותר לכתוב עבור מי שאתה מכיר. הבדלי מנטליות יכולים לשנות את האופק בצורה דרסטית ומחקר שכלי לא תמיד מסוגל לחשוף את הדקויות האלה.



קהל מבחן יכול להציף את הבעיה אבל לכתחילה עדיף שסופר יכתוב עבור העולם ממנו הוא הגיע. עליו להיות חלק מהקהל שלו כדי להרגיש את הגל. עליו לספוג את הז'אנר, את המדיום, להחדיר בו שורשים עמוקים. סופר אקשן יקרא ספרי אקשן, סופר קומיקס יהנה מקומיקס וסופר חרדי ירכוש ספרות חרדית. הבעיות הכי בולטות נוצרות כשסופרים לא צורכים את החומרים שהם בעצמם מיצרים.


לדוגמא: במשך שנים רבות בארצות הברית היו כללי צנזורה שחייבו כל סיפור להתייחס בכבוד למשרתי החוק. עד היום בספרות האמריקאית, פגיעה בשוטר היא חטא שאין ממנו חזרה ולא צריך להתאמץ כדי להצדיק ציד אכזרי אחר הנבל. לעומת זאת בישראל, דמות כזו אולי תהיה שלילית אבל היא לא מאבדת זכויות אנוש בסיסיות. אם פרוטגוניסט יתייחס אל הפושע כמו אל מפלצת, הוא עצמו יהפוך לנבל. צניעות, התאבדות ותקינות פוליטית הן דוגמאות נוספות לפערים גדולים באופק המוסרי של תרבויות שונות.


אופן השימוש: בזהירות רבה


ראשית יש לזהות את האופק המוסרי של הקהל. אחר כך אפשר לזרום איתנו או להילחם בנו, אפילו לבצע בנו מניפולציות רגשיות אם רוצים. אוקי, נשמע זדוני אבל תשארו איתי רגע. אם הסופר קולט את משב הרוח הוא יכול לכבד אותו, לכבד אותנו. להאיר בעזרתו את הדרך הנכונה, אולי להשפיע עלינו לחשוב אחרת. ידע הוא כוח. אם יודעים איפה הגבול אפשר לרקוד עליו. יש סיכון מסוים, יש מצב לנפילה כואבת, אבל עדיף לדעת מאשר לטמון את הראש בחול, לא?


הג'וקר רשעות תהומית עבירה על האופק המוסרי
תמונה 3. ראו מקורות מטה

ניתן לנצל את האופק המוסרי ליצירת נבל. הוא יעבור את הגבול בכוונה תחילה כדי לאבד כל סיכוי להזדהות מהקהל. כך הסופר מוודא שנשאף לראות את הדמות נענשת במלוא חומרת הדין. כעת הוא יוכל לסמוך על התמיכה שלנו כאשר יעשה בדמות כחפצו. בגישה הזאת המסר מצטמצם לגבולות מאוד ברורים של "טוב" נגד "רע" לכן היא מתאימה בעיקר לסיפורי אקשן, הפשטה של המציאות.


רשימת מעשים בלתי נסלחים שעוברים את האופק המוסרי
יש מעשים שעוברים את הגבול באופן דיפולטיבי ובינלאומי, לפחות כרגע, והרבה נבלים מנצלים את זה.

הבעיה היא ש… השעיית אי האמון נשברת אם חוצים בהתלהבות יתר את הגבול, אם הצעד מחריד מידי. הקהל יפסיק לראות את הדמות ויתעורר למציאות בו הנבל האמיתי הוא הסופר.


אפילו אם הצעד מרושע "רק" עד הרמה המקובלת, חשוב שיהיה ברור כמה המעשה חיוני. הצעד הזה צריך לקדם את הנבל ביעילות להשגת מטרתו אחרת הסיפור עלול לעשות רושם של ניסיון סנסציוני להתעלל ברגשותינו.


הרוג את הכלב הוא הכינוי לקלישאה בו הנבל מתנכל ליצור חסר ישע למרות שאין לו מניעים לכך. אם הוא יפגע בתינוק בצורה גרפית, מרבית הקהל יתחלחל וירגיש סלידה כלפי הסיפור כולו. ואם הוא יעשה את זה למרות שאין לו מניעים… ובכן. יש מצב שלא נתקרב לעולם לסופר הזה שוב.



תמונה 5. ראו מקורות מטה

קל יותר להזדהות עם דמות ששומרת מרחק מהאופק המוסרי. דמות מסוג גיבור תיזהר מצל צילו של הגבול. היא לא תהיה גזענית, לא תהרוג, לא תפגע בחיות מחמד, לא תאכל חזיר או תחלל שבת אפילו כדי להינצל ממוות. גם אם בעיית הסיפור דורשת ממנה לגעת בגבול ושיקולי שכל והיגיון מתירים לה את זה, היא בכל זאת תבחר להמנע. סופר רגיש יחפש דרך אחרת כי הוא לא ירצה לסכן את החיבור של הקהל.


אם לא נותרה כל ברירה, הוא יתאמץ להוכיח לנו שלא היה מוצא אחר. הוא יראה לנו עד כמה הפעולה הזאת היתה קריטית, חיונית, ויציג בפנינו איך מוצו כל האפשרויות האחרות לפני שהעז להתקרב לגבול.


לדוגמא: אנחנו (בתור קהל חרדי) נזדעזע אם דמות ראשית תבחר לחלל במפורש את השבת, גם אם הסיפור מציג זאת כפיתרון לסכנת חיים. זה יכריח אותנו לתהות על קנקנו של הסופר. נשאל את עצמנו האם לא אכפת לו מהשבת? לא משנה מה נענה לעצמנו, כבר התנתקנו מהסיפור והסופר יאלץ לשכנע אותנו להתחבר חזרה.