ארץ לעולם לעולם לא | אופק מוסרי

הרבה דמויות לעולם לא יזכו בלב שלנו. שום תרוץ לא ישכנע אותנו שהן שוות את האמפתיה שלנו. אפילו לא הסופר בעצמו. מצב הרוח הרגשי שלנו צריך להסתנכרן עם הסיפור אחרת אנחנו נלגלג על רגעים עצובים, נהיה אדישים בסצנות דרמטיות, סלידה וזעם יציפו אותנו בזמנים הלא נכונים. מי מכתיב לנו את התחושות האלה? סופר ערני שצופה אותנו, מעצב אותנו כרצונו? אנחנו, הקוראים שמוכנים לשתף איתו פעולה? אולי מעט משניהם.


אופק מוסרי (Moral event horizon) הוא אַמַּת מידה שמצביעה על קצה הסיבולת האפשרית להבנה. ככל שדמות מתקרבת יותר לאופק כך היא יותר "רעה" אבל עד לרגע שהיא עוברת לצד האפל של הירח היא תחזיק באיזשהו חלקיק הזדהות מהקהל. מה זה אומר? שיש לה פוטנציאל לכפר על מעשיה.


דמות שעוברת את הגבול מאבדת כל צלם אנוש. היא נשאבת לחור שחור של אבדון. הופכת למפלצת בעיני הקוראים ואנחנו כבר לא מזהים בה את הזכות שיש לכל יצור חי - הזכות להתקיים. אחרי שחצתה את הגבול אין לה דרך חזרה.


בסוף הספר איסתרק של מ. קינן, לאנטגוניסט היה סיכוי לזכות באמפתיה שלנו אם היה מתאמץ לכפר על מעשיו. אולי היינו נועלים אותו מאחורי סורג ובריח לשארית הסדרה, אבל שלוש ארוחות ביום היינו נותנים לו. במהללאל הוא הופך לנבל שנהנה מרצח ולא מסוגל לחרטה. כעת לא משנה איזה תהליך או שינוי הוא יעבור, לעולם לא נוכל לראות בו יותר מאשר מפלצת בלתי אנושית שחייבת לקבל את הסוף הכי גרוע שניתן עדיין למכור ברשתות אור החיים ויפה נוף.



לכל סופר יש ערכים אישיים שהוא מכתיר כ"אמת" האחת והיחידה. אבל האופק המוסרי נקבע על ידי אמת רגשית, אישית של הקהל. היא נעה ונדה כמו גאות עם החינוך, תרבות, אקטואליה ומי יודע מה עוד... כשהסופר מעצב דמות הוא לא יכול להתעלם מהרגשות שלנו גם אם הוא בטוח לחלוטין בצדקתו.


אם הנבל עובר את הגבול הזה בעינינו אך הסופר מאפשר לו לקבל מחילה - נגיב בסלידה. אם הדמות לא עברה את הגבול בעינינו אך הסופר בכל זאת דן אותה לגורל נוראי - נגיב בזעזוע. בכביש אל תהיה צודק.


"תכתוב ממה שאתה מכיר" היא מן אקסיומה של סופרים. עצה פופולארית כמו "תציג אל תגיד" או "ואז זו מילה מגונה". אבל לדעתי חשוב יותר לכתוב עבור מי שאתה מכיר. הבדלי מנטליות יכולים לשנות את האופק בצורה דרסטית ומחקר שכלי לא תמיד מסוגל לחשוף את הדקויות האלה.



קהל מבחן יכול להציף את הבעיה אבל לכתחילה עדיף שסופר יכתוב עבור העולם ממנו הוא הגיע. עליו להיות חלק מהקהל שלו כדי להרגיש את הגל. עליו לספוג את הז'אנר, את המדיום, להחדיר בו שורשים עמוקים. סופר אקשן יקרא ספרי אקשן, סופר קומיקס יהנה מקומיקס וסופר חרדי ירכוש ספרות חרדית. הבעיות הכי בולטות נוצרות כשסופרים לא צורכים את החומרים שהם בעצמם מיצרים.


לדוגמא: במשך שנים רבות בארצות הברית היו כללי צנזורה שחייבו כל סיפור להתייחס בכבוד למשרתי החוק. עד היום בספרות האמריקאית, פגיעה בשוטר היא חטא שאין ממנו חזרה ולא צריך להתאמץ כדי להצדיק ציד אכזרי אחר הנבל. לעומת זאת בישראל, דמות כזו אולי תהיה שלילית אבל היא לא מאבדת זכויות אנוש בסיסיות. אם פרוטגוניסט יתייחס אל הפושע כמו אל מפלצת, הוא עצמו יהפוך לנבל. צניעות, התאבדות ותקינות פוליטית הן דוגמאות נוספות לפערים גדולים באופק המוסרי של תרבויות שונות.


אופן השימוש: בזהירות רבה


ראשית יש לזהות את האופק המוסרי של הקהל. אחר כך אפשר לזרום איתנו או להילחם בנו, אפילו לבצע בנו מניפולציות רגשיות אם רוצים. אוקי, נשמע זדוני אבל תשארו איתי רגע. אם הסופר קולט את משב הרוח הוא יכול לכבד אותו, לכבד אותנו. להאיר בעזרתו את הדרך הנכונה, אולי להשפיע עלינו לחשוב אחרת. ידע הוא כוח. אם יודעים איפה הגבול אפשר לרקוד עליו. יש סיכון מסוים, יש מצב לנפילה כואבת, אבל עדיף לדעת מאשר לטמון את הראש בחול, לא?


תמונה 3. ראו מקורות מטה

ניתן לנצל את האופק המוסרי ליצירת נבל. הוא יעבור את הגבול בכוונה תחילה כדי לאבד כל סיכוי להזדהות מהקהל. כך הסופר מוודא שנשאף לראות את הדמות נענשת במלוא חומרת הדין. כעת הוא יוכל לסמוך על התמיכה שלנו כאשר יעשה בדמות כחפצו. בגישה הזאת המסר מצטמצם לגבולות מאוד ברורים של "טוב" נגד "רע" לכן היא מתאימה בעיקר לסיפורי אקשן, הפשטה של המציאות.


יש מעשים שעוברים את הגבול באופן דיפולטיבי ובינלאומי, לפחות כרגע, והרבה נבלים מנצלים את זה.

הבעיה היא ש… השעיית אי האמון נשברת אם חוצים בהתלהבות יתר את הגבול, אם הצעד מחריד מידי. הקהל יפסיק לראות את הדמות ויתעורר למציאות בו הנבל האמיתי הוא הסופר.


אפילו אם הצעד מרושע "רק" עד הרמה המקובלת, חשוב שיהיה ברור כמה המעשה חיוני. הצעד הזה צריך לקדם את הנבל ביעילות להשגת מטרתו אחרת הסיפור עלול לעשות רושם של ניסיון סנסציוני להתעלל ברגשותינו.


הרוג את הכלב הוא הכינוי לקלישאה בו הנבל מתנכל ליצור חסר ישע למרות שאין לו מניעים לכך. אם הוא יפגע בתינוק בצורה גרפית, מרבית הקהל יתחלחל וירגיש סלידה כלפי הסיפור כולו. ואם הוא יעשה את זה למרות שאין לו מניעים… ובכן. יש מצב שלא נתקרב לעולם לסופר הזה שוב.



תמונה 5. ראו מקורות מטה

קל יותר להזדהות עם דמות ששומרת מרחק מהאופק המוסרי. דמות מסוג גיבור תיזהר מצל צילו של הגבול. היא לא תהיה גזענית, לא תהרוג, לא תפגע בחיות מחמד, לא תאכל חזיר או תחלל שבת אפילו כדי להינצל ממוות. גם אם בעיית הסיפור דורשת ממנה לגעת בגבול ושיקולי שכל והיגיון מתירים לה את זה, היא בכל זאת תבחר להמנע. סופר רגיש יחפש דרך אחרת כי הוא לא ירצה לסכן את החיבור של הקהל.


אם לא נותרה כל ברירה, הוא יתאמץ להוכיח לנו שלא היה מוצא אחר. הוא יראה לנו עד כמה הפעולה הזאת היתה קריטית, חיונית, ויציג בפנינו איך מוצו כל האפשרויות האחרות לפני שהעז להתקרב לגבול.


לדוגמא: אנחנו (בתור קהל חרדי) נזדעזע אם דמות ראשית תבחר לחלל במפורש את השבת, גם אם הסיפור מציג זאת כפיתרון לסכנת חיים. זה יכריח אותנו לתהות על קנקנו של הסופר. נשאל את עצמנו האם לא אכפת לו מהשבת? לא משנה מה נענה לעצמנו, כבר התנתקנו מהסיפור והסופר יאלץ לשכנע אותנו להתחבר חזרה.


הבעיה היא ש… פגשנו בגיבור כל כך הרבה פעמים שהוא עלול לעשות רושם מושלם מדי. אנטי גיבור לא תמיד בוחר את הצד הטוב ביותר ויש לזה פוטנציאל להפוך את הסיפור ללא צפוי. הוא עדיין לא יעבור את הגבול - כי כמו שאמרנו, זה יהיה בלתי נסלח - אבל הוא כן מתקרב לקצה מעט יותר מהגיבור.


… אז הסברנו למה גיבור יכול לשעמם, והראינו שאנטי גיבור מעניין יותר. מילאתי את הצד שלי בחוזה אופנות סיפורת 2020. אבל עדיין יש סיבה טובה למה דמות הגיבור צפה שוב ושוב בכל דור מחדש. תגידו מה שתגידו, האמת היא שאנחנו אוהבים לאהוב דמות מכל הלב, בלי סייגים, בלי התלבטות. דמות "מושלמת", לפחות מבחינה רגשית. לפעמים אנחנו פשוט צריכים גיבורים.


באיסתרק של מ. קינן הדמות הראשית נאבקת ביצריה הפנימיים לאורך כל הסיפור. אבל איסתרק כמעט לא מתקרב לאופק המוסרי של הקהל. רק כשאנחנו בוחנים אותו במבט שכלי, אנחנו מסוגלים להבחין בבעייתיות מאחורי החזות המקסימה. הוא לא חוטא לרגשות שלנו, רק לשכל. הוא גיבור מושלם שאפשר להעריץ אם לא נחשוב פעמיים ואנחנו מתים על זה.


שינוי הקהל

הסיכון: ערפל


מה אם הסופר רוצה לשנות את העולם? להשפיע על החוש המוסרי של הקהל, למתוח את הגבול? דרמה נותנת מקום לסיפורים כאלה כי היא מתארת את הרבדים הפנימיים של הדמויות. אפשר לדחוף מטה את האופק המוסרי, לתת הזדמנות וקשת התפתחות לדמויות למרות שאינן כליל המעלה והיופי. סיפור כזה ישכנע אותנו שהעולם אינו שחור לבן, ירחיב את האופקים שלנו וילמד אותנו להכיל קצת יותר את האנושות המורכבת סביבנו.


לחילופין אפשר למשוך מעלה את האופק המוסרי ולהציג לנו דמויות ברמה מוסרית גבוהה מהרגיל, שואפות לגבהים שלא ניסינו אפילו לדמיין. סיפור כזה מפנה מיקוד מצומצם אל פסגה שמעטים מוכשרים לטפס אליה ופחות מסוגלים להחזיק בה מעמד.



הבעיה היא ש… הסיפור יעבוד רק אם הסופר ממוקד במטרה שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו להתפזר. בלי סטיות ביניים וטיולי נוף למסרים שוליים. עליו לנצל כל כלי ספרותי שיש ברשותו כדי לקדם את המסר היחיד הזה, אחרת נחשוב שהסופר מבין לא אותנו, לא את הדמויות שלו, ומנותק מהאנושות באופן כללי.


מעל לכל, התהליך הזה דורש מודעות. סופר יכול לכתוב את האמת שלו אבל הוא צריך לדעת בדיוק מה הוא מנסה להשיג, להבין שהמושגים שלו מתנגשים עם הרגש שלנו ולהתייחס לכך בכובד ראש. נסכים לקבל את הסטטוס החדש כל עוד הסיפור כולו תומך בו ובנו בניסיון להגיש רמה מוסרית שהיינו מתקשים לקבל בדרך אחרת. מיקוד הוא איל ברזל שיכול לשבור את החומות הרגשיות שלנו אפילו בצורה מחרידה. אין אצלינו הרבה סופרים שמעוניינים לעשות את זה אבל הפוטנציאל קיים.


תארו לעצמכם שדמות פרוטגוניסטית, דמות שאנחנו אמורים להזדהות איתה, היא בריון כיתתי שמפיק הנאה מפגיעה בחבריו. זו עבירה על אופק מוסרי בינלאומי ויהיה קשה מאוד לשכנע אותנו להתחבר לסיפור. נהיה מוכנים לקבל את זה כל עוד המטרה המוצהרת של הסיפור היא התמודדות עם הבעיה הזאת.


סטריאוטיפים

הסיכון: קלישאה


עד כאן טענתי שסופר חייב להכיר באופק המוסרי של הקהל שלו. אבל לא מצופה ממנו לזרום איתנו בעיניים עצומות. דעות קדומות קיימות בכל חברה וכמו כל דבר בחיים, יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. לא תמיד יש לסטריאוטיפים הגיון אבל הם יכולים להבהיר רעיון מורכב במהירות ולאפשר לסופר להמשיך לעיקר העלילה בלי להתעכב יותר מידי על ניואנסים או דמויות שוליות.


הבעיה היא ש… אופק מוסרי הוא מד רגשי. רגש הוא דבר הפכפך ודעת הקהל עוד יותר. גם לקהל אין את הזכויות הבלעדיות לאמת וליושר אפילו אם אנחנו מרגישים שהצדק איתנו. וכנראה שמחר נרגיש אחרת. כל דמות חייבת להיות טעונה במשמעות ייחודית לסיפור אחרת תיווצר קלישאה ויאבד עליו הכלח עם חילופי העונות. סופר לא חייב להיגרר אחרי הקהל שלו.


יש דמויות שעוברות על האופק המוסרי בעצם האפיון שלהן. מקובל לחשוב עליהן כ"רע" גם אם הסיפור לא טורח להוכיח את זה. חייל נאצי למשל. בספר המצולע של יונה ספיר ראינו במו עינינו איך הדמות "מפקד נאצי" זוכה בתואר נבל כאשר הוא התעלל בז'אן בשם "קדושת" האמנות. הסופרת לא סמכה על הסטריאוטיפ אלא טרחה להחדיר בנבל משמעות ספציפית לסיפור.


להרים את השטיח

הסיכון: חילול הקודש


בכל חברה יש את הערכים המקודשים מעל לכל. בקהילה דתית מדובר כמובן... בדת. עקרונותיה, כהניה, הסמלים והטקסים. אם נתרגם לשפתנו: התורה, הרבנים והמצוות. אסור אפילו להתקרב לנושאים האלה, על פי כל מה שאמרנו עד עכשיו. לכאורה.


אך תופעות שליליות מתפשטות גם אצל אנשים דתיים, כמה מפתיע. סיפורים שיעסקו בהן, יעוררו דובים רגישים רבים מרבצם. יש שיגידו שזה משחק באש. אבל אחרים יראו בכך שליחות חיונית. שיקוף נאמן של המציאות יכול לחשוף את הטעון שיפור, להיות ביקורת בונה עבור הקורא והקהילה כולה. סופר משכיל שיתנהל בזהירות יוכל למצוא את עצמו מחזיק ביצירת מופת נדירה, כל עוד הוא לא עובר את האופק המוסרי.


הבעיה היא ש… אסור לו לפגוע בציפור נפשם של הקוראים. כיום די מוסכם שדת היא צורך חיוני לנפש האדם. פגיעה במהות שלה תהיה חודרנית מכדי להיות מבדרת. זלזול, ביקורת או לעג כלפי עקרונות הדת חוצים את הסף הרגשי.


לכל קהל יש ערכים כאלה, גם קהל שאינו דתי. למשל תקינות פוליטית היא סלנג לתורה מוסרית חדשה שסולדת מפגיעה בכל אדם מכל סוג ומכל סיבה שהיא. המאבק הזה מונע מכוח הרגש ומגן בעיקר על אוכלוסיות שנחשבות "חלשות". ארצות הברית מובילה במאבק לצדק חברתי משנות '90 בערך ואם יוצר רק יקרוץ לכיוון הלא נכון הוא עלול למצוא את עצמו תלוי על גרדום פיגורטיבי ומנודה חברתית.


פארודיה, סאטירה, או קומדיה על ערכים מקודשים תוקפים את רגשות הקהל ברמה כל כך עמוקה שהריאקציה עלולה להיות בלתי נשלטת. הסופר עצמו הופך לנבל בראשם של הרבה קוראים. הוא זה שעבר את האופק המוסרי וראוי לגינוי החריף ביותר. גם אנשים שלא משתתפים פעילים בדת הזאת עלולים להתקומם. הסופר מאבד צלם אנוש בעיני הקהל.


קומיקאי אחד טען בפני הקהל שלו: "הפחד שלכם מלעג מוכיח שאינכם בטוחים בצדקת דרככם," ומאז זו קריאת הדגל של חוצי סיפים. במידת מה זה נכון. שום דבר לא מצדיק התנהגות משולכת רסן כלפי יוצרים. אבל סופר שעובר על האופק המוסרי לא יכול להסתתר מאחורי התירוץ הזה. בעיני, מענטש מכבד את הקהל שלו. אם הוא לקח על עצמו לירוק בפניהם, שייקח על עצמו גם לעמוד בפירות הרקובים שיושלכו עליו.


ב2012 (ועוד כמה פעמים) עיתון צרפתי פרסם קריקטורה של מוחמד. אחת מהן מבזה את הדת המוסלמית באופן כל כך מלוכלך שאי אפשר לתאר אותה כאן. כיום במדינת ישראל מתפרסמים מערכונים שמבזים את הדת היהודית באופן דומה. אולי זה בדיוק מה שעושה את זה ליוצרים, אולי זה מרגש אותם, הרעש שהם מעוררים. מי יודע. ואולי הם פשוט אטומים, מחוסרי תרבות והשכלה מינימליים. שלוש דתות התכנסו בארצנו הקטנה אבל רק כלפי אחת מתייחסים ככזו שלא ראויה להגנה של אופק מוסרי. ניחוש אחד איזו.


נמאס לכם כבר מכל הדיבורים שלי על ממלכה במבחן? תספרו לי בתגובות על ספרים אחרים שאתם אוהבים.


עזרה

 

תנאי שימוש

הוראות הפעלה

פניות

סיפורים

 

בקרוב!

ראנדום

 

ארי

WebNoir

Magic Pen

הדרכות

 

ציור מסורתי

ציור דיגיטלי

תוכנות

כלים

כתיבה

מאגר קורסים

סרטונים

 

ספידפיינטים

הדרכות

כשותף לאמזון אדובי וקליפ פיינט חלק מהקישורים באתר מתומלגים.