top of page

אשא"ע 11 [כן, חזרנו!]

אי פעם, בשלהי ינואר 2020 כשקורונה עוד הייתה רק בירה, קיבלתי שאלה. וכן, שמרתי אותה עד עכשיו, וסוף סוף אני עונה עליה. אז גברת שולחת, אני מקווה שהכל בסדר איתך, ואם במקרה שהספקת לשכוח שפעם כתבת לי- הנה אני מתקנת את זה.


"אנונימית מאד", שאלה: (וחתכתי את כל החלק הראשון כי הוא בעיקר מחמאות שממש נמסתי מלקרוא אותן, ולא שאני לא רוצה שתקראו את המחמאות עלי- כאילו למה לא, אני בן אדם שפלולי, ויש לי אגו וכל זה, אבל הפוסט הזה הולך להיות ארוך גם ככה-)


"הייתי רוצה לשאול אותך מאיפה את לוקחת השראה, או מאיפה התעוזה, או הרעיון עצמו- לכתוב קומיקס לנערות.

אז- הסגנון איור שלך, ספרי לנו, למה התחברת דווקא אליו?

למה לא לקחת את סטייל שירי כהן, אלי וגולד או, לשם שינוי, פצצה מתקתקת...

איך הגעת לסגנון היחודי הזה, ששם אותך בעשירון העליון (לפחות בעיני).

כללל ההיסטוריה הארוכה או הקצרה.

פרגני לי פוסט כמו שצריך, אוקי?"


בסדר, אנונימית נחמדה, הנה פוסט "כמו שצריך", ולא רק כמו שצריך- כמו שלא דמיינת! ועכשיו אחרי שהעליתי את הציפיות לרמה בלתי אפשרית למילוי, בואו נתחיל.


אז אם הבנתי נכון, השאלה היא בעצם איך הגעתי לסגנון האיור הנוכחי שלי (שהוא- אממ- בערך חצי מנגה חצי- לא מנגה? לא יודעת.) ולמה לא פשוט אימצתי סגנון איור מקובל יותר? כן? הבנתי נכון? אוקיי.


אז נתחיל מזה שפעם סגנון האיור שלי היה שונה מאד והרבה יותר קלאסי. אני שמה פה תמונה כדי שתבינו:


ההשפעה המרכזית שלי בתור ילדה הייתה הקומיקס "טינטין" (הרז'ה) וכמו שאתם רואים זה בערך כל מה שהכרתי. אז ציירתי כמו הרז'ה, וגם הקומיקסים שכתבתי אז היו קומיקסים של הרפתקאות שמאד דמו בסגנון לטינטין. גם ציירתי בזמנו על אינטוס - לוח גרפי אטום- ובתוכנה אילוסטרייטור. אבל בואו לא ניגרר לדיבורים על תקופות אפלות כל כך.



הפואנטה שלי היא שבעצם, הנתיב המקורי שלי לא היה בכלל אמור להגיע לצד האסייתי של אמנות הקומיקס, והאמת שבכלל לא הכרתי אותו כילדה. כל מה שקראתי היה אלי וגולד, טינטין, וספרים של שמואל ארגמן שיצרו בי ציפיות לא מציאותיות לגבי מה שאיש קומנדו ימי יכול באמת לעשות. אבל אז, בסביבות גיל 15, מצאתי את מארק קרילי. כל ההדרכות שלו הם פשוט פריים בו מופיע שולחן ועליו דף, וידיים שמציירות, ולפעמים יש ברקע גם את קולו החצי-מרגיע-חצי-מעורר-לפעולה של מארק, שהוא אמן מנגה אמריקאי שגר ביפן, ומדבר באנגלית מאד ברורה. הנקודה היא שאחרי כמה סרטונים כאלה, קודם כל האנגלית שלי ממש השתפרה, ושנית נעשיתי מודעת לקיומו של ז'אנר חדש, מנגה יפנית.


אני לא אאריך בהסבר אבל בגדול מנגה הוא ז'אנר יפני (דא). במקור המילה "מנגה" ביפנית פשוט מתארת "קומיקס", בלי לציין את הז'אנר או מדינת המוצא, אבל בעולם משתמשים בזה כדי לתאר קומיקס בסגנון יפני.


יש למנגה הרבה מאפיינים ספציפיים, כמו שימוש בעיקר באיור שחור ולבן (אינק ללא צבע) המבנה הצורני של העמודים, עיצוב ייחודי של מילות צליל ורעש, נטיה לצייר עיניים מביעות ("אה, מנגה, זה הז'אנר עם העיניים הגדולות?") כיוון הקריאה שהוא מימין לשמאל... אבל הנקודה שהכי תפסה את תשומת ליבי- קהל מכל הגילים. כן, למנגה יש קהל מ*כל* הגילים, תפיסה שלנערה חסרת מושג כמוני הייתה מדהימה.

בהמשך גיליתי שגם לקומיקסים אמריקאים יש קהל מכל הגילים, אלא שהם בד"כ נחשבים ל'גיקים', 'חנונים', ושאר מחמאות כאלה, בניגוד ליפן, שם לקרוא מנגה זה נורמלי לגמרי, גם אם אתה איש עסקים בן 40 ברכבת בדרך לעבודה.


כפועל יוצא, תחת המטריה של הסוגה 'מנגה' יש המון ז'אנרים ותתי ז'אנרים, כי אם יש קהל מכל הגילים, יש גם אפשרות לכתוב על נושאים הרבה יותר מורכבים. כמו אימה, מותחנים פסיכולוגיים, קומדיות שחורות, קומדיות שחורות עם אימה, אימה עם פסיכולוגיה, ז'אנר שבו הגיבור הוא מכדור הארץ ומגיע לגלקסיה אחרת- הבנתם את הנקודה.

אני חושבת שזה מה שבעיקר משך אותי בסגנון הזה. האופציה ליצור בלי הגבלה, ליצור בשביל כל קהל, ובכל ז'אנר, כל מה שאני רק רוצה. כי תמיד יש קהל, וזה לא חנוני או גיקי, זה פשוט מדיום שאפשר להשתמש בו, כמו לכתוב מוזיקה או ספר שירים.

עיניים גדולות או שיער מתנפנף לא גרמו לי להתאהב בז'אנר (טוב, אולי קצת) מה שבעיקר משך אותי אלו הסיפורים, והדרך שבה הם סופרו.


אז לקח לי שנה בערך להיפטר מהנטיה לצייר את העיניים ה-טוב, הגדולות, בסדר. אלו שכולם חושבים עליהם כשמדובר במנגה. ועדיין, גם בלי עיניים בגודל של צלחת שידור, הקומיקסים שלי נקראים בפי הרבה אנשים 'מנגה'. אתם יודעים למה? כן, נכון, בדיוק. כי מנגה זה לא רק 'עיניים גדולות'. תודה.

עיניים גדולות, איפה? (מתוך הספר 1:0 חלק ב')


ואם לומר את האמת, אני עדיין לא בטוחה במה הקומיקס שלי יותר 'מנגאי' מאשר קומיקסים אחרים. אולי ההבעות החזקות? הנטיה לעל-טבעי/פסיכולוגי? האהבה לדימויים ויזואליים מסויימים? אני באמת, באמת לא יודעת. אולי אתם יכולים לעזור לי בזה. אבל אני מקווה שהצלחתי להסביר פחות או יותר מה משך אותי בסגנון הנוכחי ולמה בסופו של דבר אני מושפעת בעיקר ממנו.


וזהו, נראה לי, להיום.

כן, קחו בורקסים בדרך החוצה, זה לא שיש לי מה לעשות איתם לבד פה. מה אתם אומרים? כבר ראיתם אותי מחסלת ארגז שלם בעצמי? אני לא ממש שומע--- קר---חששקקש--- הקליטה פה זוועה.


אה, ואל תשכחו לעשות סבסקרייב ביוטיוב שלי כאן, להדליק את הפעמון ולחכות בסבלנות

וכמובן, אתם יכולים לשלוח שאלות לאימייל שלי myaelblog@gmail.com ולציין אם אתם רוצים תשובה בתור אנונימי/ת או בשמכם.


ויאללה, להתראות!



401 צפיות9 תגובות

פוסטים קשורים

טיפ טיפה טיפים על שגרת כתיבה:)

מנגה גירל בצוות הכותבים! (סימן קריאה, זאת דרך טובה להתחיל פוסט😉🤞) כהחממ... רגע אחד, תנו להחליף לטון רשמי: שלום וברכה לכל הסליקים שהתקבצו הנה! מוזמנים לקחת את מושבי ה-V.I.P ולהתרווח על מושבכם בנחת. ל

bottom of page