אשא"ע [9] // המחלה שכל הכותבים סובלים ממנה


רחל ו. שלחה לי שאלה:
יש לי בעיה ממש גדולה, אני כותבת עשרות סיפורים בו זמנית ולאף אחד מהם אין סוף, ועד שיש סיפור אחד שאני כן מצליחה להתמיד בו- אני כל הזמן משכתבת אותו ולא רואה את הקצה. יש לך עצה? איך את הצלחת לגמור סיפור? ואיך ידעת שהוא מספיק ארוך בשביל להיקרא ״ספר״ ?

טוב, איך שקראתי את השאלה הזאת ידעתי שאני רוצה לענות דוקא עליה מבין כל עשרות- טוב לא עשרות, אבל בהחלט המון- או לפחות כמה- בערך חמש- שאלות שהיו לי בתיבת הדואר הנכנס. למה? ובכן, כי זה בעיה שגם לי יש. יאיי! אבל לא, ברצינות, אני מניחה שהשאלה הזאת הגיעה אלי כי כותבת השאלה מניחה שאם אני מפרסמת סיפור בעיתון זאת אומרת שעלה בידי להשלים לפחות אותו, ועל כן אוכל לייעץ לה בכך.

ובכן, נתחיל לפי הסדר. וברשותך, אצטט את דבריך שוב קודם שאענה עליהם:

"אני כותבת עשרות סיפורים בו זמנית ולאף אחד מהם אין סוף"

היי, ברוכה הבאה למועדון! אני לא יודעת אם כל הכותבים הם כאלה, כי נכון לרגע זה אני לא חברה בשום קהילת כותבים, אבל לפחות אני- סובלת בדיוק מאותה בעיה. יודעים מה? בואו נעשה סקר קטן, תרימו את היד כל אלה שיש להם יותר משתי דמויות בראש בכל רגע נתון. וואו, מרשים. עכשיו, תרימו את היד כל אלה שיש להם רעיונות ליותר משתי עלילות. נייס, נייס. עכשיו, רבותיי, תרימו את היד כל אלה שיש להם כבר סוף לעלילות ו/או לדמויות ההן. כן, אף אחד, נראה לי.

למה? כי אף אחד לא מתעורר בוקר אחד עם עלילה בת 300+ עמודים בראשו, הכוללת מפת דמויות מאופיינות היטב, מאורעות מסודרים ומגוונים, וגרף התפתחות עד לסוף המרגש. ומי שאומר לכם שזה קרה לו- בהנחה שזה לא בטהובן ומדובר על סימפוניה- הוא שקרן. סיפורים דורשים עבודה קשה, וסטטיסטית למרבית הסיפורים שהתחילו להיכתב אי פעם עדיין אין סוף, ובהתחשב באיך שהכותבים שלהם שוכבים על הספה בפיג'מה עם פירורי בייגלה על הצווארון- כנראה שלעולם גם לא יהיה. כותבים כמוני וכמוך נידונו לחיות עם סיפורים בראשם בצורה כזאת, אז קודם כל תדעי שאת בחברה טובה.


סקיצה

"ועד שיש סיפור אחד שאני כן מצליחה להתמיד בו- אני כל הזמן משכתבת אותו ולא רואה את הקצה"

אומרת לך, את פשוט מדובבת אותי! אין, אחות את, אחות.

אני חושבת שגם זאת מחלה של הרבה כותבים. אישית, רובם הגדול של הסיפורים שלי עדיין לא גמורים, וגם אלה שכבר גמורים- כמו שאמרת, אני ממשיכה לשכתב סצנות מהם. ויודעת מה? אני לא חושבת שאני אי פעם אפסיק לשכתב אותם, עד הרגע שבו אזרוק את הקובץ לתיבת המייל ואשלח אותו להדפסה, או איך שזה לא עובד בתעשייה הזאת. במילים אחרות, את תמשיכי לעשות את זה, עד שתחליטי לשים לזה סוף.

הסיבה לכך היא משום שכמו שאת משתנה- השקפת העולם שלך משתנה. החוויות שלך מתפתחות והרגשות שלך כלפי דברים מסויימים מתעצבים, ולכן כשאת פוגשת את אותו גרעין עלילתי, את מסתכלת עליו בכל פעם מזווית אחרת שתואמת את אותו נקודה במסע החיים שלך. ולכן את משכתבת את הסיפור, כדי שיתאים ל'אני' הנוכחי שלך. הדרך היחידה לעצור את זה היא להוציא את זה לאור. אם את דומה לי- את לעולם לא תהיי שלמה לגמרי עם משהו שעשית בעבר, ותמיד תרגישי שיכולת לעשות את זה טוב יותר אם היית עושה את זה היום. כך זה גם עם 1:0 עבורי, למרות שלא עברו אפילו 4 שנים מאז שכתבתי את הדראפט הראשון, כבר יש לי חרטות לגביו. וגם כשהוא עוד היה סיפור מגירה, כתבתי עבורו עשרות דראפטים, וציירתי את סצנת הפתיחה בערך 5 פעמים במצטבר, כל פעם בסגנון שונה. אבל תארי לעצמך שהייתי מחכה עד היום עם זה… ובכן, היה לי הרבה יותר קשה עם חשבון השכירות, בואי נגיד את זה כך.


ליין ארט

"יש לך עצה? איך את הצלחת לגמור סיפור? ואיך ידעת שהוא מספיק ארוך בשביל להיקרא ״ספר״ ?"

ובכן, זה החלק הקשה. אתן לך עצה אחת שבעיני יכולה לפתור כמעט כל בעיה, אבל מצד שני- זה לא ממש קל ליישם אותה. אבל אנחנו לא בפיקניק פה, כן? אז ככה.

זוכרת שאמרתי שאנחנו לא בפיקניק? אז תשכחי מזה, נניח שאנחנו כן. ונניח שיש לך גחל בוער אחד וערימת שיפודים. גחל אחד קטן בוער, כן? עכשיו, אני לא אומרת לך לזרוק את הגחל הזה. מה לא חבל? זה עדיין גחל. אי אפשר לעשות איתו הרבה, אבל עדיין יש בו פוטנציאל, נכון? אז אם את כותבת מנוסה, את יודעת שהגחל הזה הוא רק ההתחלה. אי אפשר לצלות עליו שיפודים, בינתיים. את תוסיפי לו עוד חומרי בערה כדי שיתאים למנגל הזה שאת מתכננת. אבל, אם את כותבת מתחילה ולהוטה, אז את מנסה לצלות שיפוד כבד על גחל אחד, ומה שקורה זה שגם הבשר לא מתבשל, וגם הגחל נכבה מהמיץ של המרינדה שנוזל עליו, כי הוא רק גחל אחד, כבר אמרנו.

עכשיו, איך כל העשן הזה הגיע הנה?

ובכן, הרעיון שלך לסיפור הוא הגחל. נניח שהבשר שלך לא מתבשל, דהיינו- הסיפור שלך לא מתקדם. אין לך סוף, או שאת ממשיכה לשכתב דברים. מה תעשי? תזרקי את הבשר ואת הגחל לפח? לא, ממש לא. תורידי את השיפוד מהרשת, תורידי גם את הרשת, ותתחילי להוסיף חומרי בערה לגחל שלך.

במילים אחרות, בדרך כלל כשהסיפור שלך לא מתקדם, הבעיה היא בגחלים שמבעירים אותו. הם חלשים מדי.


מראה סופי


מה זה גחל?

  • ובכן, זה יכול להיות הדמויות. האם הן מגוונות? האם הן אוטנתיות? האם הן שכפול אחת של השניה, או שיש להן אופי, רצונות אישיים, מטרות, קונפליקטים? סיפור יכול להיווצר אפילו רק משתי דמויות עם רצונות מתנגשים. שוב, זה עדיין רק גחל. אבל, זה כבר גחל אחד.


  • ידע והשראה. המוח שלך מיובש. ייבשת את המוח שלך, אחותי, ייבשת אותו! לכי לספרייה, תתחילי לקרוא. תני לו קצת שמן, קצת דלק, קצת, את יודעת, מיץ תפוזים, וויסקי. תני לו משהו להדליק ממנו את הניצוץ. במקרה שלי, לפעמים רק מקריאה בספר עיוני על מלחמת ויאטנם, השראה נדלקת כמו בלון תבערה בשדה של קש יבש. אבל את יודעת מה מדליק לך את הגחלים במוח הכי טוב. אם זה פוליטיקה, שיהיה פוליטיקה! ואם זה ספר הוראות של לגו, באמת שאני לא שופטת אותך. מספיק שתתני למוח שלך חומרים, הוא כבר יערבב אותם כמו שצריך.


  • המטרה שלך. למה את כותבת את הסיפור הזה? יכול להיות שפשוט התחלת לכתוב את זה מהשראה רגעית, רק כדי לפרוק רגשות? כי אז, ובכן, למה את מצפה. שבי רגע תחשבי על הסיפור שלך. למה התחלת לכתוב אותו? האם הסיפור הזה מביע את השקפת העולם שלך? את ה'אמת' שלך על החיים? רוברט מקי אומר ב'סיפור', והגיבן בטח כבר תתקן אותי בניסוח, שכל כותב משתמש בעלילה שלו כדי לספר לעולם מה הוא חושב על החיים האלה. אבל הרבה כותבים לא יודעים את זה, וכותבים בשביל הספורט, בשביל החוויה. הם לא יודעים שהאמת שלהם כבר בכל מקרה תיכנס לסיפור הזה, אבל היא לא תהיה מגובשת בכלל. סתם גיבוב של מחשבות מקלחת. אז קחי לך כמה דקות עם כוס קפה לחשוב על הסיפור שלך ולכבד אותו. יכול להיות שאחרי מחשבה תביני שאת בכלל לא רוצה להמשיך איתו, ושיש לך רעיון חדש. זה גם יכול לקרות!


אני מקווה שלא בלבלתי אותך עם כל העשן והנפנופים, אבל אישית אלו מתודיקות שכמעט תמיד עוזרות לי בכל תחום בחיים. תחזרו לניצוץ, אחים, לניצוץ!

אה, ולגבי האורך, ובכן, מי קבע שספר צריך להיות ארוך? להיפך, לפעמים האורך מתיש ומיותר. כל השאלה היא אם עדיין יש לך מה לומר, ואם הסיפור נשאר מעניין או שהוא מסתובב במעגלים. אורך הוא לא פקטור, מבחינתי תוציאי ספר עם עשרה עמודים של תוכן. אני אעריך את זה מאד. זה יהיה מרענן!


לגבי השאלה השניה שלך, בעז"ה אענה עליה בפוסט נפרד, מפני שקיבלתי אותה מכמה אנשים בניסוחים שונים.



תודה לכל מי ששולח שאלות, ותודה לכם שקראתם עד לכאן. אל תקחו בורקסים בדרך ליציאה, כי אנחנו בכיתת זום. מה שכן, תסדרו דחוף את החדר, אפילו מהמצלמת אינטרנט המזורגגת שלי אני יכולה לראות את הבלגן על המיטה. ותשארו בריאים, לא משנה מה!

ועד הפעם הבאה, להתראות!

myaelblog@gmail.com

תמונת כריכה ותמונות בפוסט: 1:0


148 צפיות9תגובות
עזרה

 

תנאי שימוש

הוראות הפעלה

פניות

סיפורים

 

בקרוב!

ראנדום

 

ארי

WebNoir

Magic Pen

הדרכות

 

ציור מסורתי

ציור דיגיטלי

תוכנות

כלים

כתיבה

מאגר קורסים

סרטונים

 

ספידפיינטים

הדרכות

כשותף לאמזון אדובי וקליפ פיינט חלק מהקישורים באתר מתומלגים.