ועוד על גיבורים פעילים | שיחה

מרים יעל: בספרות החרדית הגיבור נוטה להיות יותר פסיבי משהייתי רוצה - או משהוא היה יכול. אני מסתכלת על הז'אנרים שדורשים גיבור עם יתרון כוח/יכולת כמו אקשן, מותחנים. הוא יהיה מעט 'חסר כוח' באופן יחסי לנבל במובן של רשות לפעול. לכן יהיו לו דמויות עזר כמו סוכן שב''כ חילוני ודומיו. כאילו יש משהו שמכריח אותו להיות מאוזן ועדין, ואם הוא חייב להתגונן אז זה יהיה בהסתייגות. הוא לא יהיה כוח שווה או יתרוני על הרשע, אבל הוא בצד של הטובים אז יש לו סיוע שמימי.


הגיבן: בסיפורים חובבנים יש את הנטייה הזאת פשוט כי הסופרים (עדיין) לא יודעים מה הם עושים.


מרים יעל: אני לא מדברת על רמה מקצועית, אלא על סגנון. זה מאפיין שעובר כחוט דק בין הרבה מהכותבים ששתינו אוהבות. כשניסיתי לחשוב על מישהו שלא מציית לכלל הלא כתוב הזה, עלתה לי בראש מ. קינן וממלכה במבחן. אבל זה אולי גם בגלל שהיא 'יצרה את האפשרות' לדמויות שלה לעשות דברים שבמנטליות החרדית הספרותית של היום לא נחשבים תקינים.


הגיבן: מה זאת אומרת?


מרים יעל: בגלל שזו ממלכה יהודית עתיקה, לדמויות יש יותר "היתר" להשתמש בכוח נגד הרֶשע. הדמויות שלה כמעט תנ"כיות בהשוואה לספרות החרדית של היום. אגב, עוד דוגמא לגיבור חרדי שלא נופל בפסיביות שדיברתי עליה הוא רבי יוסלמן של ר' להמן. וזה רק מחדד את הנקודה שלי. הוא היה גיבור אקטיבי ויוזם בלי להיות אגרסיבי או בעל כוח פיזי, והוא היה שווה ביכולת שלו לכוחות הרשע, בזכות האישיות המתוחכמת שלו.


הגיבן: בסיפור חרדי כיום הגיבור עובר אירועים אקראיים "מושגחים" עד שמגיע סוף הספר בו עוד אירוע כזה פותר את הבעיה?


מרים יעל: לא תמיד זה קיצוני כל כך. אבל המנטליות שלהם היא "שב ואל תעשה עדיף". משהו כמו 'הייתי לומד או מתפלל אבל אני עומד למות אם לא נעשה את זה אז בוא נעשה את זה'. הם לא פאסיביים במובן מילולי אבל הם חייבים להדגיש שהשאיפה שלהם היתה להיות פאסיבית. 'פסיביות מנטלית'.


הגיבן: מה ההבדל בין פסיביות מנטלית לפסיביות רגילה?


מרים יעל: אני לא מתכוונת לדמות שנמנעת מפעולה כשצריך. פסיבי מנטלית הוא גיבור שכן עושה מה שצריך אבל רק כשלא נותרת לו ברירה. אילו היה יכול הוא היה נמנע מהפעולה אלא שאין לו ברירה כי כוחות הרשע וכו' וכו' ואני חושבת שמן הסתם זה משפיע גם על איכות הפעולות שלו בסופו של דבר. אולי זה מנטליות שמושרשת מאד עמוק בכתיבה החרדית עצמה, ככה שהכותב בדרך כלל 'לא מאפשר' לדמות עצמה להיות אקטיבית. כלומר- היא פסיבית מלכתחילה.


הגיבן: אז מדובר בדמות עם תשוקה ועם הכישורים להשיג אותה, אך חסר לה כוח הרצון?


מרים יעל: בואי נניח שהתסריט הוא כזה, הפרוטגוניסט (שמעון) נקלע לסיבוך ומאויימת על ידי האנטגוניסט (רודולף) כתוצאה מכך חייו של שמעון בסכנה.


הגיבן: טיפוסי 😂


מרים יעל: אם שמעון היה גיבור אקטיבי, הוא היה נפגע כמה פעמים, ואז משדרג את איכות הפעולה שלו ולבסוף גובר על רודולף. משום שהכותב העניק לו את היכולות לעשות זאת, את האפשרות להיות שווה בכוחו לאנטגוניסט ובכך אפשר לקרב להיות הוגן ולשמעון לגבור על רודולף בצורה הגיונית.


אבל אם שמעון הוא גיבור פסיבי מנטלית, הוא יפעל ברגע שאחרי ה'אין ברירה'. ואז, בליווי התלבטויות עד אין סוף, ורק כשברור שהוא עושה את זה למרות שהוא ממש לא רוצה ואם לא היה חייב הוא היה נשאר בבית ואוכל צ'ונט, יעשה פעולה מינורית יחסית לזו שעשה מקבילו האקטיבי. הסיפור יושפע פחות מהפעולה של שמעון הפסיבי ויותר מקו העלילה שנבנה מלכתחילה כדי לאפשר לפתרון לקרות.


הגיבן: אני מתחילה להבין.


מרים יעל: אתן דוגמא לחיוב: בסיפור 'סימן חיים' של אלי וגולד, איון פוגע במשפחת הגיבור, ולבסוף חוטף את הילד לאמריקה. הילד החטוף הוא גיבור אקטיבי מאד. לאחר שהוחזק כעבדו של איון, הוא קושר קשר עם העבדים האחרים כדי להרוג (!) את איון, וכך להימלט מהשבי וגם לעזור לשחורים להשתחרר מעולו של איון האכזרי. משום מה קשה לי לחשוב על גיבור בספרות הנוכחית שיזום פעולה ברמה כזאת.


הגיבן: מסכימה. אבל באופן כללי הפעולות של הגיבור יהיו מינימליסטית כדי שיהיה אמין. אם הגיבור יכול להיכנס לבית בנקישה עדינה על הדלת, אין שום סיבה שהוא ינסה להחריב אותה בבעיטה.


מרים יעל: כן, הפעולה צריכה להיות הגיונית ביחס לבעיה, אבל אם תשימי את שמעון הפסיבי בסימן חיים', העלילה הייתה מאפשרת את הפתרון בצורה שונה, הילד לא יוזם את הפיתרון הכי ישיר לבעיה שלו, אלא ממשיך לסבול ולעשות פעולות מינוריות שאין להן קשר כמעט לפתרון, רק כדי לשרוד. לפעמים הסיפור דורש גיבור פסיבי, אבל מה אם לא? אני פשוט תוהה לגבי המצבים בהם גיבור פעיל היה הרבה יותר מעניין.


הגיבן: נראה לי כאילו את מדברת על גיבורים שהם פוליטיקטלי-קורקט. כלומר, חומרות יתר שמונעות מהם לבצע גם את הפעולות הישירות שיגישו להן את השאיפה שלהן. הן עדינות מכדי לקיים השכם להורגו, צנועות מכדי לדבר על בעיות, שבריריות מכדי לטפל בפצעים.


מרים יעל: בדיוק, הגדרת מעולה את המחשבות המבולגנות שלי. אז אחרי שהגדרנו את מה הבעיה, יש לך מושג למה זה קורה, אולי?


הגיבן: זה בהחלט מוזר, כי סיפור ארכי-טיפי תומך לחלוטין באמונה היהודית על מציאות החיים. אנחנו מאמינים שבאנו לעולם כדי להשיג משהו שרק אנחנו יכולים להשיג. לשם כך קיבלנו אתגרים וכלים שילטשו אותנו ויובילו אותנו למטרה שלנו. כמו דמות פעילה. ההיסטוריה שלנו רצופה גיבורים שלא התחמקו מלעשות פעולות חזקות מאד כשזה היה נדרש. הם לא היו יפי נפש.


מרים יעל: ההשערה שלי היא שהספרות החרדית הפכה להיות כזאת בגלל אילוצים. כלומר, זה לא ערך עליון, זה פרקטיקה שנועדה לשמר ערכים אחרים. חייבים להגן על עדינות נפש הנוער (ערך), על האמונה שלא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה (ערך), אי לכך הדמויות שלנו יהיו עדינות, כל כך עדינות, שיהיה ברור שהן לא נצחו בכוח הזרוע ו/או האינטלגנציה שלהם אלא רק בגלל סיעתא דשמיא ותפילות. כך סגנון הכתיבה הזה הוא הגדר שמשמר את הערכים וכך נוצרת ספרות פסיבית.


הגיבן: אני חושבת שזה דווקא ביטוי להשפעות זרות. זוהי הסיבה שאפשר למצוא הרבה איכות נדירה בספרות הדתית של פעם. ביהדות יש הוראות ברורות כיצד לנהל את החיים שלנו, והן אינן שוללות שימוש בכלים "שליליים" אם המטרה נכונה. אסור לרחם על אכזרים, יש עונש מוות. יהודים התאבדו כדי לשמור על חילול נפשם. ספרות שמביעה את האמת שלנו לא אמורה לסלוד מגיבור שנוקט בבחירות קשות. הפרנס מקולוניה של מאיר ברעם היא דוגמא מצוינת לזה.


כיום חלק מהספרות באה לתת מענה לעושר שקיים בחוץ. לצורך זה מעתיקים משלהם ומצנזרים את מה שלא מספיק מעודן לחיך החרדי. התוצאה אינה יצירה דתית מקורית. היא גרסה דלילה של סיפור גוי שגזלו ממנה את כל חינה.


מרים יעל: אני מסכימה שזה גם אספקט שקיים. הגרסה ה'מצונזרת' של שימקה של הרב זריצקי לדוגמא, שהיא היחידה שנמכרת כיום- היא סיפור חיוור וחסר חן, ואפילו מקומם מעט. כך גם כל הספרים המצונזרים של הרב להמן.


הגיבן: הקהילה שלנו לא שרדה אלימות בלתי אפשרית, ולא עומדת להינשא לגויים כך שאני מבינה למה עשו רימייק לספרים האלה, אבל הייתי שמחה אם הגרסאות המקוריות היו נגישות יותר.


הזכרת קודם גיבור פסיבי אמנותי, ואני רוצה להרחיב על זה יותר, כדי להדגיש מתי זה לא נובע מקונספט המינימליזם של כל סיפור. בדרמה גיבור עובר אירועים אקראיים שגורמים לו למאבק ברבדים פנימיים, התשוקות שלו הן בינו ובין עצמו, והפיתרון לסיפור לא יקבל מופע פיזי, כי אם מסר מהותי פנימי. זה ז'אנר שאני רואה שמאוד פורח אצלינו.


גם אם הטענה היא שסופרים עושים את זה מאילוץ חרדי, עדיין זה שיקוף נאמן לחיים שלנו כיהודים. גיבור פסיבי יכול להיות אמיתי ויפה, כל עוד אכן מדובר בז'אנר הזה כמובן... הבעיה היא כשזה מופיע בז'אנר שלא יכול להכיל רבדים פנימיים. בגיבור בעל אלף הפנים ג'וזף קמבל מדבר על זה, שכל סיפור מתחיל בקריאה לגיבור, קריאה לפעולה. גיבור שמסרב לקריאה יוכרח להתכנס למצב של חוסר מעש ולהאבק לשמור עליו עד שדווקא הנפש הפנימית שלו עצמו תהפוך ללקריאה החדשה.


הניסיון הפנימי הזה כל כך עמוק, שאם הוא יגבור עליו זה יהיה ניצחון מזהיר ועצמתי יותר מכל סיפור אחר. את מתארת מצב ספרותי שמאפשר לגיבור להתנדנד במצב בלתי מחייב, לא מקבל את הקריאה ולא מסרב לה, אצבע במים ורגל על חוף מבטחים. הססנות שלא מקדמת לשום מקום, בייסיקלי אי-עלילה של ואז-ואז-ואז.


מרים יעל: בעיני גם לגיבורים פסיביים יש קסם מסוים, או אולי לסיפור שנוצר מסביבם - יותר מלהם. אבל מעניין אותי לשמוע מה הקוראים חושבים על זה, יכול להיות שהם יוכיחו לנו שאנחנו טועות? אולי בכלל הגיבורים לא פסיביים או שלא זכרנו נכון את העלילה של סימן חיים? מי יודע.


סימן חיים - יוצרים אלי וגולד




עזרה

 

תנאי שימוש

הוראות הפעלה

פניות

סיפורים

 

בקרוב!

ראנדום

 

ארי

WebNoir

Magic Pen

הדרכות

 

ציור מסורתי

ציור דיגיטלי

תוכנות

כלים

כתיבה

מאגר קורסים

סרטונים

 

ספידפיינטים

הדרכות

כשותף לאמזון אדובי וקליפ פיינט חלק מהקישורים באתר מתומלגים.