top of page

כל האמת על הזדהות | עניין של נקודת המבט

הזדהות פרק 2


בפרק הקודם דיברנו על הפרסומת שיצר ספייק ג'ונז ואיך היא מלמדת אותנו על הלמה ומה של הדמות. יצירת המניע שתדחוף את הדמות עד לסוף הסיפור, ותגרור אותנו יחד איתה. בואו ננסה לסחוט את המנורה של ג'ונז עוד קצת.


זיכרון

נתינה מולידה אהבה


סיפור תמיד מוגבל בחושים שהוא יכול להציג, גם אם זה סיפור וויזואלי. אבל יש דברים שכל אחד מאיתנו חווה באופן כזה או אחר וסופר מוכשר יכול להעלות בנו זיכרון לאירוע כזה.


מנורתנו מושלכת ביום סחוף רוחות וגשום בכוונה תחילה כדי להציף בנו כמה שיותר תחושות. תיאור של הטיפות מעלה בנו את ניחוח האדמה הרטובה, המראה המטושטש, מגע בגדים שנדבקים לעור, קולות הטפטוף, ההרגשה שהייתה לנו אם אי פעם עמדנו ברחוב קר וחלון חמים ומואר ניצב בדיוק מחוץ להישג ידינו.


חשוב "לבזבז" זמן על הפרטים האלה. סופר שמשכיל למקד סצינה כזאת בדמות, יטביע אותנו בדמות שלו. נחשוב שהיא זו שמרגישה את מה שאנחנו זוכרים שהרגשנו ברגע ההוא.


הזיכרון שלנו יזין את הסיפור והוא יהפוך לחלק בלתי נפרד מעצמנו.


עקב אכילס

גיבור פגום


"תן לגיבור שלך פגם" היא אקסיומה שנשמע מהרבה מקורות, אבל... ניקח גיבור מושלם מכל בחינה מלבד איזה פגם חיצוני, כמו שן סדוקה או צליעה. אפילו תכונה פנימית, נניח נקודת רתיחה נמוכה להחריד.


כל עוד זה לא מענייננו לא הועלת בכלום. האפיון יסקרן אולי, אבל הבלון יתפוצץ ברגע שנראה שאין לזה קשר לסיפור, למסר, לרעיון. הסופר צריך לבנות סיפור שאפשר להתחבר אליו וסימון ווי מכני בערך "פגם" ממש לא עושה את זה.


כבר אמרנו שלדמות חסר משהו וזה מה שמתדלק את המסע שלה. לחיסרון הזה חייבים להיות השלכות. הוא פוגם בדמות בקשר של סיבה ותוצאה. לא כל כך משנה מה קדם למה, הפגם או המחסור. נשמע מורכב? תנו לי להדגים:


בפרקים המייסדים של מהללאל, אנחנו פוגשים נער שהתבגר באותו בית מדכא שתיארנו בסצנה הראשונה. אין ספק שזה עשה לו משהו. זה היה משפיע עלינו אילו היינו באותו מצב, לא? כעת אכפת לו רק מעצמו. הוא חותר להישרדות פיזית ולא מחפש תמיכה נפשית, לא מאחרים ולא מעצמו. זו למעשה הבעיה שהוא יצטרך לפתור כדי להשיג את התשוקה שלו - משפחה.


חושבים שהמצאתי את כל הניתוח המעמיק הזה? ברשותכם אקפיץ לכאן את טוביה מהמשך הספר. הוא תואם את מהללאל כמעט לחלוטין, עם רקע וסיפור חיים דומים להפליא. אך הוא לא פתר את הפגם הזה שהתפתח גם אצלו, ולכן *ספוילר* -- הוא לא יזכה למשפחה בסוף הסיפור--


הפגם: לדמות יהיו חולשות שיאתגרו אותה בניסיון להשגת הצורך שלה.

המנורה שלנו הרבה פחות אופנתית, אובביאסלי

להריע לדמות

מה הסיכויים?


גיבור מושך זה הטריק הכי בסיסי בספר. הרבה סופרים ניגשים אינסטינקטיבית לשלוף את הנשק הזה מהמזווה שלהם. הם ירעיפו על הדמות שפע של תכונות מצודדות בהנחה שכל המוסיף הרי זה משובח. כאן אנחנו נפגוש את הגיבור בעל כישורי האבחנה של שרלוק הולמס, יכולת המצאה של מקגייוור, זרועות ברזל כשל בטמן, וקצת קונג פו שגנב מברוס לי. ואנחנו מכנים את הדבר הזה "גיבור מושלם" ואנחנו לא מתכוונים להחמיא כשאנחנו אומרים את זה.


אנחנו לא מחפשים מודל על-אנושי או דמותג שייצג אותנו. כשהדמות מלאה בכישרונות כרימון, מחוננת במראה חיצוני, אהובה על כל רואיה ונעלית מבחינה מוסרית - סביר מאוד שהיא פשוט תעורר סלידה. זה לחלוטין לא אנושי וממש לא מזכיר לנו את עצמינו. מי כמונו יודע כמה אנחנו פגומים ומכוערים באמת, הא?


אז הבעיות שלנו עם בטחוננו העצמי הן עניין לטיפול נפרד. לענייננו - מה שאנחנו כן רוצים לראות זה הפוטנציאל של הדמות למימוש התשוקה שלה. זה כל מה שאנחנו מבקשים. גם אם בסופו של דבר המטרה שלה מוטעית. טבוע בנו שאיפה מהותית לנצח ולא נוכל לצודד בדמות מחוסרת סיכויים. סוף הסיפור יכול למנוע ממנה את הניצחון, מותר שיהיה סוף שלילי. אבל אם אין לה שום תקווה אנחנו נתייאש עוד לפני שהסיפור התחיל.

דמות מושלמת באמת: דמות עם סיכוי לממש את תשוקתה

תכונה גואלת

Redeeming Quality


לפעמים הסיכוי מכונה תכונה גואלת, במיוחד אם הפרוטגוניסט אינו השחקן הכי נוצץ על הספסל. אם הדמות הראשית היא אנטי גיבור או אפילו נבל, אנחנו צריכים לראות ניצוץ של טוב, חרטה, צער, משהו אנושי כדי שנהיה מוכנים לעקוב אחריה. אנחנו נרצה סיכוי להשיג את שאיפתנו שלנו. תקווה שעמוק בפנים מסתתרת נשמה טובה עם פוטנציאל לכפר. למעשה אנחנו מחפשים היתר להריע לה.

בסצינה הפותחת של מהללאל אנחנו רואים הרבה פרטים על האופי שלו באים לידי ביטוי. הוא ילד אמיץ, לא מחשיב כהוא זה את דעתם של הסובבים אותו, מאמין, נאמן, וגם - שיהיה, למה לא - בעל כישרון מיוחד לסוסים. אלו כלים שהוא ינצל כדי לשרוד את המסע שלו. כשמציגים אותם מיד בהתחלה, הם מאפשרים לנו להאמין בו, להמר עליו.


אם נחזור לפרסומת הלעוסה שלנו, התמונה הראשונה שמציגה את ניתוק המנורה מהחשמל מעדכנת אותנו שמיושנת ככל שתהיה (במושגים של איקאה), לכל הפחות היא תקינה. כל עוד הנר דולק אפשר למצוא לה שימוש ויש לנו סיבה להמשיך לעקוב. מודה, אני חופרת עמוק בשביל מנורה בלי חיוך ארטליין… אבל חושבני שאילו המנורה היתה נשברת בטרם הושלכה, היה אכפת לנו הרבה פחות.

תכונה גואלת: תירוץ לחבב את הדמות.


נקודת מבט

POV


נקודת מבט היא המקור ממנו אנחנו רואים את אירועי הסיפור. כל דמות שתסכים להיות עמדת התצפית שלנו תספוג את האנרגיות שלנו. אנחנו נחווה את מה שהיא אמורה להרגיש והקשר יתחזק ככל שנעביר יותר זמן בראש שלה.


כשיש פרוטגוניסט יחיד, העוצמה הרגשית של הסיפור גבוהה במיוחד. המיקוד מעמיק את החיבור שלנו איתו, ודרכו גם הסיפור מתקבל בברכה על הלב. זו שיטה חזקה להחריד. היא יכולה ליצור חיבור גם עם דמות שונה מאיתנו בתכלית. גם דמות אפרורית, מוזרה, אפילו דמות נבל. המיקוד מספר לנו מיד שהיא "משלנו". שאנחנו אמורים להיות בצד שלה. בסיפורי אקשן דמות ראשית יחידה היא תנאי די בסיסי להצלחה כי ריגוש זה בדיוק מה שהקוראים הזמינו.