הזדהות פרק 1
בגדול, הזדהות זו שיטת פרסום יעילה שמושכת את הקהל אל העלילה, משכנעת את הקוראים שמדובר באֶמת רלוונטית וחשובה למרות שזה... רק סיפור.
אתם וודאי מכירים כבר את כל הקלישאות, את הדמות ההרואית, המוכשרת, הנעלה, האומללה שמוכרחה להיאבק בעולם כולו כדי להציל את היקר לה… כל כך מוכר ולעוס שלפעמים זה עושה רושם של מתכונת מוכרת ומכורה מראש.
אז כן, הזדהות היא השם של אותו מרכיב מסתורי שנוגע לנו בלב, מסעיר את הדמיון שלנו וקושר אותנו לדמות במשך סיפור שלם ואולי אפילו סדרה. כל סיפור צריך לרתק את הקוראים והזדהות עם הדמויות היא אחת הדרכים לעשות את זה. אבל זה לא חייב להיות טריק מרוקן מתוכן ולא אמור לסחוט אותנו רגשית.
בשנת 2002 ספייק ג'ונז יצר פרסומת עבור איקאה. השחקן הראשי? מנורה דוממת בעליל בלי שמץ אנימציה. לא טרחו אפילו לצייר חיוך ארטליין פשוט על הכובע שלה. בכל זאת הפרסומת הזאת מדגימה את היסודות של הזדהות בדקה בדיוק. זו תהיה חפירה ארוכה בשביל פרסומת לממכר רהיטים אז תחזיקו חזק.
מה זה הזדהות? הזדהות זו לא אהבה. אנחנו לא צריכים לחבב או אפילו להסכים עם דמות כדי להזדהות איתה. אם הסופר שכנע אותנו להאמין לדמות, אם אנחנו רוצים להאמין שהיא קיימת, אנחנו נושפים בה חיים. אנחנו מזהים את האנושיות בין הסמלים הדו מימדיים של הסיפור. תת המודע שלנו מתייחס אליה כמו הייתה אמיתית והיא זוכה באמפטיה שלנו. זה הזדהות.
בלי זהות אין הזדהות
הפרוטגוניסט הוא הדמות הכי חשובה בסיפור. הוא השחקן הראשי ודרך הרגשות שלנו כלפיו נוכל להתחבר לסיפור כולו. אם רוצים לתפוס את הקוראים באזניים ולרתק אותם לסיפור מהרפרוף הראשון, המינימום שצריך לעשות זה לתת לנו מישהו וכמה שיותר מהר.
מבחינתנו הדמות הראשית היא לא יותר מגולם עטור כתמי דיו ותארים פרחוניים עד שנדע מה היא רוצה ומדוע היא רוצה את זה. קחו לכם איזה סיפור שאהבתם. תחזרו שוב לסצינות הראשונות ותראו שהתברר לנו מאוד מהר מה הדמות יכולה ורוצה לעשות. אפשר ליצור פרוטגוניסט אנונימי אבל זה דורש קונספט מרתק, תשלומים רצופים וקשה מאוד לתחזוקה. במילים אחרות, נצטרך לדחות את השיחה הזאת למתישהו בעתיד. בכל מקרה, איפה היינו?
הזדהות יוצרת קשר בין הקהל לדמות, ודרכה אנחנו מתחברים גם לסיפור.
מה דמות רוצה?
מחסור יוצר צורך
טענה פופולארית היא שכדי לגרום לנו לקפוץ לצידה של הדמות צריך לאמלל אותה. להעניק לה במתנה צינית במיוחד כמה טראומות, ילדות קשה, קרובי משפחה נעדרים ולעורר את רחמינו עליה.
יש בכך אמת מסוימת. חמלה עלולה להוביל להזדהות אבל היא לא חלק בלתי נפרד מהחבילה. אם משתמשים בה באופן מוגזם היא יכולה אף לגרום לסלידה. מה באמת עומד מאחורי הטענה הזאת?
בסצינה הפותחת את מהללאל של מ. קינן. אנחנו פוגשים את הפרוטגוניסט כשהוא מנסה לעשות חסד אחרון עם דמות שהעניקה לו בחייה קמצוץ אהבה. בתמורה הוא חוטף פיזית ונפשית ממי שאמור היה לדאוג לשלומו. בשלב הזה כל חיישני הרחמים בליבנו מתעוררים בהבהוב אדום וזוהר. המסכן מסכן, מה יש לומר. אז אומללות שווה הזדהות?
זו אינטרפרטציה אחת אפשרית.
אבל אני חושבת שאנחנו באמת רואים כאן מה אין למהללאל. אהבה, תמיכה, הערכה, ובמילה - משפחה. זה מה שחסר לו. אנחנו מבינים את זה מיד, גם בלי שנהיה מודעים לכך. הסצינה הזאת מציגה לנו בבירור שהוא זקוק למשפחה והתשוקה למלא את מחסורו תניע אותו עד לסוף הסיפור.
ספייק ג'ונז פותח את הפרסומת בסביבתה הטבעית של המנורה כדי שנראה אותה מאבדת את מה שהיה לה עד כה, בית חם. אנחנו צופים במנורתנו היקירה, שלא הרעה מעודה לאיש, בטוחני - מושלכת יחד עם הזבל - לא פחות. ברגע הזה אנחנו מזהים את המחסור של המנורה ומוכרחים לראות אם תשיג זאת בשנית. זו רק פרסומת, אבל רותקנו.
מתי הזדהות מתעוררת? כשהקוראים מבינים שאילו היינו במקום הדמות גם אנחנו היינו רוצים את אותו דבר
מדוע דמות רוצה?
מצורך למניע
דמות היא יישות שרוצה להשיג משהו. ליתר דיוק, חייבת להשיג משהו. לכן מכנים את זה תשוקה. אין מילה חזקה מזו שתוכל להבהיר את דחיפות הרצון של הדמות, עצמת הצורך שמניע את אותה קדימה.
ככל שהצורך בסיסי ומהותי יותר, כך יותר מהקוראים יכירו את זה. הקהל שיזדהה יהיה גדול יותר. כשאנחנו מזהים משהו מעצמנו בדמות, אנחנו משתכנעים שיש לה זכות קיום, בדיוק כמו שלנו יש זכות קיום. לרובנו בכל מקרה.
הביטו מחוץ לחלון שלכם. אני מוכנה להתערב שכל עובר אורח בטוח בתשעים ותשע אחוז שאילו הוא היה רוטשילד הוא היה מסופק, מאושר, לא היה עובד עוד יום אחד בחיים שלו. אז מיליארדר שחושק בעוד אלפייה יאבד את רוב קהל הקוראים שלו.
עובר האורח הזה - וסליחה שנטפלתי אליו - טועה כמובן. 'יש לו מנה רוצה מאתיים' וכולי. אבל בכל זאת לא נוכל להתחבר לדמות המיליארדר. אנחנו לא מסוגלים לשים את עצמנו בנעליים שלו. אנחנו פשוט לא מכירים את החוויה. זה לא "כמונו".
לעומת זאת, דמות ענייה שנואשת לשים פרוסת לחם עלובה על השולחן, חותרת לאותה מטרה כמו כולנו: לשרוד. אנחנו מזהים את האנושיות שבצורך הזה. אנחנו מזדהים.
ככל שהצורך בסיסי יותר, כך יותר טוב. למעשה, אם נפשיט כל דמות ספרותית בנויה משלל קישוטיה, קרוב לוודאיי שנגלה מתחת להכל מטרה אנושית פשוטה בתכלית. הצורך המהותי שלה יהיה אחד מתוך האפשרויות הבאות:
קשר ואהבה
כבוד והערכה
בית הגנה וביטחון
פרנסה ומזון
מה זה קטרזיס?
הגשמת חלום
לפעמים הפרוטגוניסט נולד אל הסיפור כאשר התשוקה שלנו כבר ניתנה לו על מגש של כסף או כוח, אהבה או כבוד. גם זה מושך. אנחנו נרצה לחוות את המאוויים הנסתרים שלנו, ולו רק מבעד לעיני דמות ראשית.
המענק הזה, האושר הזה שהוא כביכול מחזיק בידיים שלו, דווקא זה צריך לגרום לו למחסור כדי שהסיפור יוכל להתרחש. נחזיר לרגע את המיליארדר מלמעלה. רובנו לא יכולים להזדהות עם מעמד כלכלי גבוה, כבר סיכמנו.
אבל אם הכסף שהוא השיג יבוא על חשבון צורך בסיסי אחר נהיה בכל זאת מסוגלים לחדור לנפש שלו. הוא יהיה נזקק לשלום בית, קבלה חברתית, או נחת רוח. רודף כבוד או אהבה. אמנם לא נזהה את עצמינו במעמד שלו, אך ההתמודדות עצמה כן מוכרת לנו. הוא חושק במשהו שגם אנחנו היינו רוצים אילו היינו במקומו. כעת אנחנו מסוגלים להתחבר לדמות.
לא משנה כמה היא ברת מזל, כל דמות נזקקת למשהו מהותי ובסיסי.
זה מתחיל כבר להיות סוּפר ארוך בשביל פרסומת של דקה, אז נמשיך פעם הבאה. תודה שליוויתם אותנו, המנורה ואותי. אנחנו עוד נחגוג בסיוטים הליליים שלכם, מבטיחה.
האתגר
בשנים האחרונות התפרסמו בציבורנו מספר דמויות ראשיות בזכות היותן מזוהות ביותר/בלתי מזוהות ביותר. תבחרו דמות ראשית מסיפור שאתם אוהבים/שונאים במיוחד (מניסיון קל יותר להתחיל מהשני). קחו לכם דף ותכתבו לעצמכם תשובות על השאלות הבאות:
1. מה הצורך של הדמות (מה חסר לה)?
רמז: בד"כ יתברר בפרק/סצינה הראשונה.
תרגול מתקדם: אם יש כמה דמויות ראשיות, השוו ביניהן.
2. האם זה צורך בסיסי?
רמז: אולי זה נובע מאחד מארבע הצרכים הבסיסיים.
3. בדיקה:
האם סוף הסיפור סיפק לה את הצורך הזה?
אם לא, האם התאכזבת?
האם זה מסביר לכם למה אהבתם/שנאתם את הדמות ו/או את הסיפור? אם לא, חכו להמשך. אנחנו נדבר על עקב אכילס ותכונה גואלת ועוד טריקים של סופרים. אני בטוחה שנצליח לרדת לשורש העניין.
