מה זה כפילות? (למי שאוהב שמסבירים בדיחות)
יש כמה דרכים להעביר מידע לקורא והסופר צריך לבחור אחת מהן. זה יכול להיות אירוע בסיפור, אולי חלק מהדיאלוג, ולפעמים פשוט נכניס את זה לריבוע אקספוזיציה. ישיר, קצר ולעניין (אבל בבקשה, לא לעיתים תכופות מדי).
רוברט מקי בספרו Dialogue מסביר שכאשר אנחנו רוצים להעביר מידע לקורא נצטרך לתכנן את את הקצב ואת הכמות, ואני אסביר. נניח שיש לי חמש פיסות מידע חיוניים שעלי להעביר לקורא במהלך הסיפור.
אם אחלק אותם בקצב צפוף מידי, הקורא המתוסכל יכרע תחת עומס הפרטים.
נניח שיש לי פיסת מידע חשובה במיוחד שכדאי לחזור עליה כמה פעמים כדי לוודא שהקורא הפנים אותה.
אם אזכיר אותו בכמות גדולה מדי של פעמים, הסיפור יתקדם בקצב זחילה והקורא יאבד עניין.
נניח שאקח פיסת מידע שולית ואחזור עליה כמה פעמים באותו מקום בסיפור. אולי הגרף יראה משהו כזה?
וזה מה שקורה בקומיקס הזה. המידע מופיע בארבע מקומות שונים באותה סצנה. בואו נספור:
1. הפאנל הראשון המידע נמצא בדיאלוג קריינות בו הדמות מדברת לעצמה. מבחינתי זה בדיוק כמו אקספוזיציה. דרך ישירה להעביר מידע לקורא בלי להשקיע יותר מדי.
2. בפאנל השני והשלישי הדמות מציגה את מה שקורה. זה אירוע בסיפור, הדרך הכי הגיונית להעביר מידע בסיפור מצויר, אינכם מסכימים?
3. בפאנל השני והשלישי המידע נמצא בריבוע אקספוזיציה בה קריין עלום מספר לנו מה קורה.
4. בפאנל הרביעי המידע נמצא בדיאלוג.
לסיכום אני, הסופר, התייחסתי אליכם כאילו אתם מחוסרי אינטליגנציה מינימלית, בעלי זיכרון לטווח אפסי, ולא יכולים לזהות סיפור טוב אם הוא היה רוקד קד'צקה בכיכר העיר.
אולי אתם חושבים שקומיקס מיועד רק לילדים, ייתכן שהשוק מסכים איתכם. אבל גם קורא צעיר אינו קורא טיפש.
אולי כותב שנדרש ללהטט במומחיות בין הקצב והכמות ולהתחשב גם בתזמון ותוך כדי גם לכתוב סיפור טוב, לא מצליח תמיד לעמוד ברף הגבוה הזה. זו עבודה קשה ללא ספק. הייתי אומרת אפילו, גאונית.
אבל קומיקס ממין זה שלמעלה איננו עבודה של אדם ששאף לגאונות ולא השיג אותה, אלא כישלון של סופר שלא מאמין בקוראים שלו, שמזלזל במקצוע שלו ולא מכבד את עצמו.
תישארו בבית אנשים! בשורות טובות
נהנית מאד מהידע העשיר שלך, פוסט נפלא שמראה על יכולות ניתוח ותכנון. אולי זה לא קשור באופן ישיר לקומיקס אבל כן ליכולת לספר סיפור עם טקסטורה הגיונית -- לאחרונה קראתי שבעלילות בילוש ומיסתורין (זאנר מועדף עלי) לרוב הטקסטורה בתחילת הסיפור סטטית ונותנת לנו להכנס לאט במתינות לעולם ולרצף ההתרחשויות ולהכיר לנו את הדמויות השונות והמניעים שלהם. ככל שהעלילה מתפתחת ככה המתח והאקשן והמידע הליוני לפתירת התעלומה שמגיע לקורא נהיה יותר צפוף כדי לבנות מומנטום/אימפקט בנקודת השיא. אז אם העלילה תהיה רצופה באקשן בעוצמות ומרחקים שווים ולא תהיה הבניה הזו, הקוראים יכולים לאבד עניין או להיות מותשים מהמרתון. הנושא של חזרה - באנימציה למשל ממש אסור לחזור על אותה פעולה או להסביר אותה בהרבה פוזות וזויות כי זה משעמם את הצופ…
בסוף את תהיי הדבר הבא בספרות שלנו. כולנו מאחוריך.
בסוף את תוציאי ספר נכון?
תודה מיכל 😊 חיממת.
למה אני אוהבת כל פוסט שלך?
אהממ..?
אולי כי תמיד הוא אומנותי, חכם ומדויק?