top of page

למה סיפורים גרועים מצליחים?




רשע וטוב לו?


תמיד הייתי מאמינה אדוקה בלימודים. חשבתי שההבדל בין חובבן למקצוען הוא הידע שהם רכשו והתובנות שהם בנו משם. חשבתי שאמנים שלא טורחים לחפש מקור לימודים פושעים בעצלנות, בגאווה ובבורות. חובבנים.


תהיתי למה בכל זאת אפשר לראות סיפורים כאלה שנמכרים?


במשך הזמן גלגלי החורקים הציעו מספר תשובות אפשריות ואפילו ניסחתי מאמר על כך אבל ספרים שאני הצמדתי להם תווית "גרוע" המשיכו לפאר בגאווה מדפים ולהציק ללחץ הדם שלי. לא יודעת על מי כעסתי יותר. על סופרים שמעיזים "לעבוד" עלינו, אולי על הקהל שלא יודע מה "טוב" לו. על עצמי שלא מאפשרת לעצמי להרגע.


אתם מכירים אותי ושכמותי. בכל פורום בו מדברים על סיפורים יש מישהו כמוני שהורס לכולם את האווירה.


רוברט מקי, שכתב את סיפור ואת דיאלוג על אומנות הכתיבה, מעביר סמינר בנושא הכתיבה ברחבי העולם. הפעם הוא עורך את הסדרה אונליין ואת ההזדמנות הראשונה שהייתה לי ניצלתי כדי לפרוק את אשר על ליבי ושאלתי אותו בזה הלשון:



מדוע סיפורים גרועים מצליחים (מבחינה כלכלית)

והאם צריך להיות אכפת לסופר?


מובן מאליו שכסף אינו המבחן היחיד לקביעת הצלחה, אבל בניסיוני לתמצת כמה שיותר את דאגותי הצעתי את האפשרות כדוגמא למה שיכול להחשב כסיפור שהצליח, סיפור שקונים. משהו שהקהל משקיע בו מזמנו וממרצו למרות שהוא גרוע. וקיוויתי שהוא (מקי) יבין את הרעיון וימציא לי תשובה.



התשובה של רוברט מקי


"הסאבטקסט לשאלה היא שהכותב רוצה תרוץ לכישלונותיו. הכתיבה שלי אינה טובה כפי שהיא יכולה להיות, אבל אולי אם אמכור את יצירתי וארוויח הרבה, זה יפצה אותי על הכישלון היצירתי. השאלה הזו עונה לעצמה בעצמה."


ניתן למחזר קלישאות ולהעתיק פורמטים חבוטים כדי להרוויח כסף, אם לכך שואפים. אל תתביישו בזה. תודו בכך שהכסף הוא המטרה שלכם ואם אכן תצליחו תוכלו לקחת את הכסף שהרווחתם ולעשות את מה שאתם באמת אוהבים.


אבל מקי גם מערער על הנחת היסוד של השאלה, ומדגים בעזרת רשימת הסדרות בשירותי הצפייה השונים.


כאשר מסתכלים בסדרות שקיבלו דירוג נמוך רואים מיד כמה הדמויות נוקשות וחסרות הבעה. כמה הכתיבה גרועה. רק סדרות איכותיות באמת מקבלות דירוג גבוה באמת.


כתיבה גרועה יכולה לצאת לאור בגלל שאין מספיק כישרון כדי לספק את הדרישה העצומה שלנו לסיפורים. וסביר להניח שמישהו נשכר מכך. אבל רק הסיפורים המבריקים באמת זוכים בפרסים, במיליוני דולרים ובהכרה לאומית או אפילו בינלאומית.


כתיבה טובה היום מרוויחה סכומים אדירים. "ולכן אם אתם באמת רוצים להרוויח, אני מציע שתכתבו הכי יפה והכי נפלא שאתם מסוגלים..." ייתכן שכתיבה גרועה מצליחה. אבל כתיבה טובה מצליחה יותר!


ולפני כמה ימים הסופר נייל גיימאן אמר: "הסיפורים שלנו יחיו אחרינו. בואו נעשה אותם טובים."


נחליף לרגע את הפרמיס של השאלה מ"כסף" ל"הצלחה באופן כללי", כל אחד והצלחתו שלו - מספר קוראים גדול, כבוד, שם. ונשאל את עצמינו:


מה זה ספר גרוע?


אפשר לבקש שהספר ישכיל את הקורא בתחום כלשהו. מדע, היסטוריה, אינטליגנציה, בוודאי. אולי גם לדרוש תובנות על הנפש, החברה והממסד. אפשר לחפש סיפור מושך או דמויות מרתקות. אפשר לחפש סיפור שלא יבזבז את זמנינו.


לכל אחד מאיתנו יש מדדים אישיים עליהם הוא לא מוכן לוותר.


אם יש איזו הגדרה אובייקטיבית כללית למבחן איכות באמנות אני לא יודעת מהי. אולי אין.


אז מה זה משנה? אם משהו הצליח מן הסתם שיש לו ערך כלשהו עבור הקהל שקונה אותו. ייתכן שקשה לי לראות את האיכות רק מפני שזה לא הטעם שלי וייתכן שהספר הזה אכן גרוע באופן אובייקטיבי.


בכל מקרה עדיין יהיה ערך מינימלי כלשהו שגורם לאנשים הנאה. עובדה. תחשבו מה אנחנו יכולים לעשות אם נחטוף את החנית מיד המצרי ונכניס את הערך הזה לספרים איכותיים!



מה ישכנע יוצר מצליח להשתפר?


עשיתם את זה. קונים את הספרים שלכם. מכתבי מעריצים מציפים את האינבוקס שלכם. למה שתקשיבו לביקורת?


כי זה מה שאמנים עושים. אנחנו בחיפוש מתמיד, כרוני, אחר השלב הבא.


מכיוון שבכל מקרה, אנחנו לא רוצים רק להצליח (כלכלית 😏) אנחנו רוצים להגיע למקסימום אליו אנחנו מסוגלים לשאוף.


מכיון שאנחנו מכבדים את הקהל שלנו, מעריכים את האינטליגנציה שלו, וחושבים שראוי להעניק לו את המיטב. אנחנו מתחייבים להם שנצמח ונשתפר.


אני לא מנסה לקדש חיים בעבור האומנות לבדה. אני רק אומרת שבתור יוצרים עלינו להראות אכפתיות לקוראים שפותחים לנו גישה ישירה לנפש שלהם.


להגיד: מעריצים כותבים אלי כל הזמן - אי לכך אין לי צורך להשתפר, זו שגיאה לוגית שרק אדם שמעריץ את עצמו מסוגל להגיד ברצינות.

שווה לנו ללמוד כי - פרולוגים


כשהייתי ילדה בשנות היסודי המאוחרות הרבה ממכרי חלמו להיות סופרים. אני לא יודעת אם זו תופעה רגילה בכל מקום אבל כזה היה השנתון שלנו. הרבה מחברות ריקניות למדי שפתחו דף וחצי ראשונים בכתב ילדותי ותיאור של "דמות אפלולית הפוסעת בצעדים מהדהדים בלילה החשוך" בפרולוג מסעיר לסיפור שלא יכתב לעולם.


אני לא יודעת באיזה שלב של ההתבגרות השאיפה הזו נמוגה מתוך רובנו.


אולי חלק מאיתנו ממשיכים לטפח את הכישרון. אולי אפילו הוצאנו ספר או שניים ואולי היו כמה אנשים שקנו אותם. הלוואי שאהבו אותם.


ההבדל העיקרי בין תחביב למקצוע הוא היכולת לסיים אבל מלאכת הכתיבה לא הופכת לקלה יותר ואנחנו עדיין יושבים מול דף מלא למחצה ותוהים כיצד להמשיך.


כשאנחנו לומדים איך לעשות את האומנות שלנו מאנשי מקצוע מנוסים, היסטוריה עשירה, וביקורת בונה , זה מקל עלינו את המסע. זה מדריך אותנו בשביל המתעתע של עולם יצירתי ורחב ממה שיכולנו לדמיין בכוחות עצמנו. זה מעניק לנו ביטחון וכלים לסיים.


שווה לנו ללמוד, כדי להקל על עצמנו את הספר הבא. ייתכן שהצלחה אפשרית בעזרת כתיבה חובבנית, אבל זה בהחלט לא סביר ובטוח לא מחזיק מעמד. כל חצי עשור יש סופר גרוע שתופס את אור הזרקורים בגלל מזל, אופנה, וקוראים חובבנים שגילו לראשונה ספר מהו. עוד מעט הוא יהפוך לחדשות דאשתקד ואיש לא יזכור או יזכיר אותו לחיבה.


בתור אמנים אנחנו רוצים להעלות את הסיכויים לטובתנו ולכן כדאי לנו ללמוד.


הצלחה שתחזיק מעמד לאורך דורות של קוראים, לרוחב מגזרים, שתחצה יבשות ותרבויות היא מבחן איכות שלא רבים זוכים לעמוד בו וכדי לעבור אותו יש לכתוב טוב. </