top of page

איך לזהות פלגיאט ספרותי | פרק 3

אנחנו אוהבים להדביק את התואר חיקוי על ספרים רבים. לפעמים אנחנו לא אוהבים את הסיפור, לפעמים אנחנו כל כך אוהבים אותו שזה טוב מכדי להיות אמיתי, אבל בדרך כלל רק… כי מישהו אמר לנו משהו.


אין עשן בלי אש?


תרשמו את השגיאה הזאת במשרד הפטנטים.


כולם פה בני אדם, נכון? (מי שלא סימן ווי בקפצ'ה - שיצא מהכיתה). אז כולנו נוטים להשוות דברים כל הזמן. זה בטבע שלנו, לסדר את המציאות בתבניות מקוטלגות כדי לפשט את החיים. הסופרים שלנו לא אשמים בזה, ולא כל סיפור דומה הוא ספר גנוב.


כדי שנצליח לתקשר כדאי שאשתמש בשפה שאתם כבר מכירים. יש מצב שאם אתחיל לכשדם וגוכד כדגן ונטגדכ גחנש מחיד כרעק גות דשגיב גוטך ובדכט ולר כסלתצתם, זו תהיה אמנות יצירתית שלא מן העולם הזה. אבל אתם לא תבינו אותי. (טוב, אל תכניסו אמנים מודרניים לשיחה הזאת, בקשה).


אז בואו נסכם שכל סיפור מבוסס על שפה קיימת, והרבה סיפורים דומים אחד לשני.





התמונה גדולה והפרטים קטנים


יש מבנים ספרותיים מאוד רחבים. קטגוריה שמכילה כל כך הרבה ספרים שבלתי אפשרי לאמן אחד להכריז עליו בעלות.


למשל, ז'אנר.

ְ

האם ננסה לטעון שכל ספר פנטזיה הוא עותק של הארי פוטר? מסתבר שכן, כאילו רולינג רשמה את הקונספט הזה במשרד הפטנטים.


ז'אנר זה תבנית, לתוכה יוצקים רעיונות ומגישים לנו סיפור מגובש. כל ז'אנר מתאר טעם אנושי אחר, משקף את מציאות החיים שלנו מזווית ייחודית. אפשר להסתכל על זה כעֶרכָּה, סט של כלים שונים ושלל הבטחות שעליה לספק עבור קוראים שאוהבים את הז'אנר הזה.


אתם בטח מכירים את זה, שמשווים בין שני ספרים רק בגלל הסוג של הסיפור. אז האמת היא שלרבים אין מדגם אמין לצורך ביצוע מבחן כזה. כי הטעם שלנו מצומצם, כי אנחנו נמנעים בכוונה תחילה מ(רוב) התוכן החיצוני, או פשוט כי אנחנו לא מבינים את השפה ומוכרחים לסמוך על הבחירות המוגבלות של סטימצקי.


אז נגיד שחלק גדול מאיתנו מכירים רק את שר הטבעות כי זו הספרות החיצונית היחידה שחמקה לידינו, ואנחנו מכירים רק את ליהיא נאאר (אביגיל גדולד), כי זו הסדרה האפית היחידה שמישהו כתב עבור המגזר שלנו (עד כה). הא למדת… שתי הסדרות תואמות להפליא. מתוך אוקיינוס ספרותי, בחרנו להשוות את הדגים באקווריום הביתי.


אני מגזימה כמובן. ייתכן שקראתם גם את הארי פוטר. אבל מניסיוני, אתם תשמעו את המאשים ההוא אומר משהו כזה: הספר החרדי היחיד הזה שהעז להציע רובוטים, ללא ספק העתיק מאיזו סדרה שמישהו (שאינו אני עצמי חלילה, כמובן, טפו טפו) ראה.


ימין - מבוסס על דמות שיצר ניל גיימאן, שמאל - מבוסס על דמות שיצרה ג.ק. רולינג

רוצים דוגמא? בז'אנר הבלשי חייבת להתרחש תעלומה כמאורע מחולל. אנחנו יודעים שזה יקרה. אנחנו גם מצפים לזה. זה כל הקטע בסיפור מסוג כזה. כשהפשע מתרחש זה לא "העתקה" של ספרים בלשים אחרים, מפורסמים ככל שיהיו. זה שימוש בכלי ספרותי וותיק, כדי למקסם את ההנאה של קהל היעד.


וזה נוגע לעוד תכונות רבות האופייניות לז'אנר הזה. פרוטגוניסט קר רוח ושכלי, למשל. שרלוק הולמס של א. ק. דויל מפגין תכונות תואמות להפליא של הבלש דופין אותו יצר אדגר אלן פו, כמעט חמישים שנה לפניו.[1] שני הבלשים מספקים את אותו הצורך לקוראים, אחים בני אותה משפחה. אפשר בהחלט לקחת רעיון קיים ולפתח אותו בצורה ייחודית משלך.


טוב, יש מצב שאפשר לקרוא לזה חיקוי. אבל פלגיאט - זה לא מוכרח להיות.


לא דין פרוטה כדין מאה… מסתבר


אפילו כמה מילים מועתקות - זה פלגיאט. אבל כשמדובר בסיפור, אנחנו צריכים לבחון את העניין מזווית ייחודית. כי לא מדובר רק באותיות החיצוניות שמרכיבות את היצירה, אלא גם ברעיון הרוחני של הדברים. גם אם החזות החיצונית עברה עריכה, חייבת להיות דרך לבדוק אם זו אותה גברת בשינוי האדרת.


אז תכלס, איך באמת נוכל לזהות מה מועתק? התשובה הפשוטה היא שאי אפשר.

תראו, סופר שהעתיק יודע שהוא העתיק. אין לזה שתי פנים. גם אם רק הוא ואלוקים יודעים שזה קרה. אבל לפעמים גם אנחנו, ממרום מעמדינו כקוראים מדופלמים, יכולים להבחין בהתאמה חשודה מידי.


אוסמו טזוקה, היוצר של הקומיקס והסדרה המאוירת קימבה, האריה הלבן אמר ש"פעם שלישית לא יכולה להיות צירוף מקרים".[2] האמת זה אפשרי - אבל הסיכוי קרוב כל כך לאפס, שבשלב הזה מותר לנו לצעוק זאב.


אגב, אני לא מצפה ממישהו פה לזכור את שנות ה-'60, אבל קימבה היתה כל כך פופולרית שהיא שודרה ברחבי העולם. לא רק בצרפת (שתמיד היתה מאוהבת באנימה יפני) אלא אפילו עד אירן זה הגיע! גם באמריקה, דור שלם של ילדים גדל על הסדרה. ואני מתכוונת גם למקסיקו וקנדה, לא רק ארה"ב. בכל מקרה, הוסחה דעתי. מבטיחה שנמשיך לדבר עליו - בסוף.[3]


אנחנו נבדוק שלושה מהמרכיבים המהותיים של הסיפור. נחשוף את השלד והרעיון האמיתי שמסתתר מאחורי המילים, ונבחן האם היצירה תואמת ברמה מחשידה יותר מידי.



עלילה דומה - סטרייק אחד נגדך.


כל סיפור מתחיל מפרמיס, רעיון בסיסי. אפשר להסתכל על זה כשאלה. "מה היה אילו…?" מה היה אילו חתן חלה כמה ימים אחרי חופתו? מה היה אילו אבן נדירה שעוררה סערה בכל העולם, מתגלה כחיקוי? מה היה אילו נסיך צעיר היה היורש הפתאומי לממלכה אדירה?


מאוד ייתכן ששני אנשים חלמו על אותו רעיון בחצות הליל, ועוד לא שמעתי על מישהו שהוציא פטנט על פרמיס. חברה שלי טוענת שבכל מועדוני הסופרים בהם היא השתתפה, הדהים אותה מספר הפעמים שהמשתתפים כתבו תקציר תואם. באותם תאריכים, מבלי לתקשר ביניהם, סופרים שונים, רשמו את אותם רעיונות.


אז אם היקום שלח לכם משהו, תזדרזו לפני שמישהו אחר יחתים על זה את שמו…


לצורך הדוגמא, נגיד שהסיפור אודות נסיך צעיר מקבל שליטה על ממלכה אדירה. מסתבר שישנם הרבה עלילות כאלה. השאלה היא, האם התיאום הזה מהווה חלק ממשוואה משולשת.



ימין - מבוסס על דמות שיצרו דיסני, שמאל - מבו