top of page

סאבטקסט בקומיקס | שפת גוף


החלק הכי חשוב בקומיקס הוא הדמויות. הן מדברות ישירות אל הנפש שלנו, הרגש, ההבנה האנושית. הן שחקניות.



Brooklyn Dreams by J. M. DeMatteis & Glenn Barr

אנחנו נפגשים בשפה שלהן בכל יום, בכל מקום. שפת הגוף שלהן היא השפה של אנשים. היא פונה אל תת המודע שלנו ומסבירה לנו על מה שמתחולל באמת בתוכן. לפעמים על אף ולמרות המילים שהן אומרות.


פוזה, תנועות ידיים, הבעת פנים. אלו הכלים בעזרתן אנחנו מתקשרים באופן בלתי מילולי. הם מספרים לנו המון על הדמות. הם מלווים את מה שהיא אומרת ברגע זה, ומעניקים פרשנות למילותיה.



שפת הגוף יכולה להיות כל כך גלויה עד שהיא הופכת למשהו סימבולי. היא מעבירה את המסר בצורה בוטה וקריאה. לא סתם מכנים את הסגנון הזה קומי. הציור הופך כמעט "מילולי". מאוד ברור, ממש כמו היה רשום בטקסט.


בספר פרוזה אני יכולה לכתוב "שמח" בעזרת אותיות אבסטרקטיות וכולכם תקלטו מיד את הכוונה שלי. בקומיקס אני יכולה לצייר "שמח" בעזרת תנועת גוף והבעת פנים מלודרמטיות, קריקטוריסטיות.


אין ממש הבדל גדול בין הכתיבה והציור מלבד אופן הקריאה של החומר, ולכן הציור הזה ישפיע עלינו באותה צורה יבשה ושכלית של טקסט.


אנחנו מבינים את המסר, לא מרגישים אותו.



אבל כשמכניסים לסיפור סאבטקסט, או ליתר דיוק, מחסירים מהסיפור את המשמעות, אז מזמינים את הדמיון של הקורא לפעול, והוא בעצמו מנפיש את התמונה, ומרגיש אותה - גם אם זו תמונה סימבולית.


תראו איך וויל אייזנר אייר את הסיפור הקצר ביותר של ארנסט המינגווי (בתקווה שיסלח לי על התרגום המקרטע):

תרגום מתוך - Graphic Storytelling and Visual Narrative by Will Eisner

הוא היה יכול לקצר את זה עוד יותר, לפנאל יחיד - זה האחרון. המילים היו מעבירות את המסר פחות או יותר. אבל התנוחה של הדמות מעבירה את הסיפור האמיתי, הפנימי, האנושי כל כך, במכה מכוונת היטב שהולמת ישירות בנפש שלנו. בכוח שמילה לבדה לא היתה מסוגלת להשיג.


כששפת הגוף מאוירת בצורה ברורה כל כך, היא הופכת לסמל של המסר שהיא מנסה להעביר. כמעט כמו טקסט. זוהי שפה וויזואלית קריאה, וכיום היא ייחודית למדיום הקומיקס.


בואו נחזור לשורשים שלה. המאה ה-20, רק לרגע אחד נדבר היסטוריה, אוקיי?


צ'ארלי צ'אפלין לא שיקף שפת גוף מציאותית בסרטים האילמים שהוא כתב, ביים וגם שיחק, ערך, חתך והדביק. ידנית. (מתי הבנאדם ישן?) כשהוא בחר להשמיט סאונד מהמופעים שלו, הוא אילץ את עצמו להמחיש סיפור וויזואלי בעזרת גופו, ידיו ופניו, בתנועות מלודרמטיות שנועדו ל"היקרא" כאילו נכתבו במילים.


באיזשהו מקום גם קומיקס הוא גם מדיום אילם, אז לא פלא שהוא נע לכיוון דומה. במשך שנים ארוכות דמויות קומיקס נאלצו להיאבק כדי להיות קריאים מבעד למגבלות דפוס ונייר זול, וגם הן היו מנופפות בידיהן ומעוות את פניהן במלודרמטיות. יש שכינו את הסגנון "קאמפי".


איכשהו השפה הזאת נותרה מקובלת בקומיקס עד היום, למרות שכבר לא ממש מוכרחים להשתמש בה.


אמצע המאה ה-20 הביא לקולנוע רוח חדשה מרוסיה, בראשות צכ'וב וסטניסלבסקי. הם שאפו למשחק ודיאלוג כמה שיותר אותנתיים. שפת הגוף הפכה לעדינה ומוסווית, משקפת את העובדה שגם אנחנו לא נוטים "לפרוץ" בבכי, צחוק, או מנולוגים מתוחכמים בכל הזדמנות.


מעניין לציין שכבר לפני אלפיים שנה (בערך) בהודו, נכתב חיבור נַטיָה-שאסטרה, שמתאר משהו דומה. אבל אנחנו נדבר על זה עוד בעתיד, כשנתייחס להבעות פנים.


לענייננו, בשיטה הזאת הדמות מדמה בן אנוש כמונו ומציתה בנו אמפתיה. זו גישה שמגרה את הדימיון, מנצלת את האינטליגנציה הרגשית שרכשנו בחיים המציאותיים, ומפתח כישורי הזדהות.


התמונה צריכה את המילים כדי לדייק אותה, להסביר אותה, והמילים זקוקות לתמונה כדי להשלים אותן. יחד הן חוברות ליצירה הכי סוחפת שבן אנוש אי פעם המציא. הקומיקס. (אוקי, לפחות אני חושבת כך.)


תורגם מ - The Sherriff of Babylon by Tom King & Mitch Gerads

כדי להצליח לצייר את זה, היוצר של הסיפור צריך לשאול את עצמו: את ה"אילו הקסום" של סטניסלבסקי, וזה מתחיל כבר אצל הסופר.

אילו הייתי הדמות הזאת, במצב הזה, איך הייתי מגיב?

אני מניחה שנצטרך להרחיב על זה יום אחד אבל בנתיים, תשיגו לכם מראה ותראו את התשובה במו עיניכם.



התרגיל


תכסו את המילים בתמונה האחרונה והסתכלו רק על שפת הגוף. האם ברור לכם מה התחושה העיקרית של כל פאנל? תנו מילת תחושה אחת לכל פאנל.


כעת, הסתכלו על המילים ללא התמונה. האם התחושה הזאת ברורה לכם גם כעת?


שאלה אחרונה: מדוע, אם כן, היה צורך בשניהם כדי להעביר את הס