top of page

על רצח דמות ותחיית המתים | פשעים ספרותיים

החיים והמוות ביד הסופר, ולפעמים צריך סוף עצוב. כל דמות יכולה למות, להיפטר מהסיפור ולעבור לזכרון שכולו טוב בדמיונם של הקוראים. או למצער, למשפט ודין על מעשיה השליליים. אבל לא על זה אנחנו מדברים כרגע.


כשסופר רוצח דמות, הוא לא הורג אותה בסיפור. הוא עושה דבר גרוע בהרבה. הוא מנשל אותה. הוא מנתק אותה, לא מחייה בעולם של הסיפור, אלא מהקוראים. הוא מבטל כל משמעות והשפעה שהיתה לה בסיפור.


הוא דן אותה לכף הקלע הספרותי.

הדמות כבר אינה מה שהיא היתה. הסופר שדד מהדמות את זהותה, וניצל אותה כדי להשיג מטרות שונות לחלוטין משלה. הדמות כעת היא בוגדת שלקחה את הצד של הסופר על חשבון ההיגיון של העולם שלה.




ככה בונים דמות


כדי להבין איך רוצחים דמות, עלינו לדבר תחילה על הבנייה שלה.


דמות משתנה במהלך הסיפור. מאוד הגיוני שאנחנו עוד לא מכירים את הדמות על ההתחלה. ייתכן שרק בהמשך ייחשפו חלקים מזהותה. ייתכן שנראה אותה מתפתחת עם הסיפור. ייתכן שככל שנצפה בה כך נגלה בה מימדים סותרים יותר. ייתכנו הרבה דברים.


אבל מתחת לכל מעשיה, בחירותיה, ודבריה של הדמות שורצים שלושה מאפיינים יסודיים.

  • אפיון - נתונים חיצוניים שניתן לראות בעיניים. מראה, משרה, סגנון.

  • אופי - נתוני הנפש הרוחניים שמתגלים תחת לחץ.

  • תשוקה - המטרה של הדמות. שאיפה חזקה שמדריכה את כל בחירותיה.


לדמות קשה מאוד להשתנות, אבל זה אפשרי. אם זה יקרה, השינוי יהיה הדרגתי, ויהיה לשינוי הזה הסבר מבוסס בתוך הסיפור עצמו.


הדמות לא תתהפך 180 מעלות, וההסבר לשינוי לא יהיה תלוי בניתוח של הקוראים. הוא לא יקרה בין המילים. הוא יהיה חלק מהותי מהסיפור עצמו, ברור וגלוי לכל מי שקורא אותו. ולכן לא כל כך מדויק לכנות את זה שינוי.

נכון יותר לתאר את התהליך הזה כהתפתחות

יש לדמות בערה פנימית איתה היא נולדה אל דפי סיפור. זה המנוע שלה, האנרגיה שדוחפת אותה למסע. זה נסתר במעמקיה, אבל מתאר את מי שהיא באמת.


אנחנו לא צריכים לצפות ממנה להתנגד לאופיה, או להתפטר ממנו. היא צריכה לנצל את המנוע שלה כדי להשיג את מלוא הפוטנציאל שלה. היא לא צריכה להשתנות, היא צריכה להשתדרג. לבעור ביתר שאת ולהשפיע מאורה על היקום הפיקטיבי הזה.


לאורך הסיפור היא חושפת יותר ויותר מהאמת הפנימית הזאת. היא מגלה את עצמה לקוראים - ולפעמים גם לעצמה.


בואו נדגים:


ניקח גברת אחת. היא דורסנית כלפי משפחתה ונוטפת צוף כלפי הקולגות שלה בעבודה. אלו שני מימדים סותרים. אבל ההסבר ששורץ מתחת לפער הזה הוא אחד ויחיד. הגברת שואפת להצלחה בקריירה. כל דבר שיסייע לה במטרתה יזכה ליחס הוגן, וכל דבר שיפריע יסולק מדרכה ללא היסוס.


ניקח ילד אחר. בתחילת הסיפור הוא כנוע וממושמע. בסוף הסיפור הוא שליט יוזמתי. יש כאן פער רציני בין מי שהוא היה בהתחלה, והאדם שהוא כעת. אבל ההסבר הוא אחד ויחיד. הילד הזה חשק באהבה. בהתחלה הוא חשב שכניעה לאלה שרומסים אותו, זו הדרך הטובה ביותר להשיג את תשוקתו. הסיפור הוכיח לו שהדרך הזאת לא יעילה, לכן הוא שינה מהלך.


המאפיינים הבסיסיים של הדמות לא התחלפו. הן אותן דמויות שהן היו בתחילת הסיפור, והפער, ההתפתחות שהן עוברות, חדור במשמעות דווקא בגלל זה. המסע שלהם התחיל בנקודה אחת, והבחירות שלהם הובילו אותם לסוף בלתי נמנע שמלמד אותנו הרבה עליהן, על עולמן, ועלינו.



ככה רוצחים את הדמות


עכשיו שסיכמנו איך בונים דמות, בואו נבין איך רוצחים אותה.


הסופר משתלט על בחירותיה, על ההשלכות לבחירותיה, ועל הדעה של הדמויות סביבה, כך שהם כבר לא תואמים את הכללים שנוסדו בסיפור, וגם לא את המבנה האישי של הדמות עצמה. השינוי תואם רק רצון דחוף של הסופר לשנוא את הדמות שלו, להוכיח משהו, או להרצות על רעיון מוסרי כלשהו.


הדמות מאבדת זכות בחירה, ובכך כבר אינה בת אנוש כמונו. אנחנו כבר לא רואים בה אדם אמיתי, ולא מסוגלים להזדהות איתה.


כאן אנחנו נראה את הדמות עוברת שינוי דרסטי שלא מקדם אותה. סתם, כי הסופר רצה. הוא משעבד אותה לרצונותיו ובכך היא מאבדת כל משמעות שהסופר אי פעם ניסה להחדיר בה. במקרה הטוב, היא הופכת לשטוחה. במקרה הגרוע היא יוצרת חור שחור שיונק את המשמעות מהסיפור כולו.


(אגב, פן-סרביס זהו שינוי שהדמות עוברת רק כדי לשרת את מעריציה בעולם המציאות, במקום את עצמה. גם זה לא משכנע במיוחד.)



חיסול ממוקד


בגדול, רצח דמות מדבר על שינוי דרסטי לאפיון שלה, לתשוקה שלה, או לרמה המוסרית שלה. לפעמים לשלושתם גם יחד.


לפתע מוסיפים לה תכונות שליליות משום מקום. פתאום היא סתומה, או חסרת אונים. בלי הסבר היא רוצה משהו אחר לחלוטין, או בוחרת בפעולות שרק מרחיקים אותה ממושא התשוקה שלה. לפתע היא מוכנה לרדת לרמה נאלחת מבחינה מוסרית למרות שאין בכך שום היגיון מבחינתה. הנה כמה דרכים לעשות את זה:

  1. אמנזיה - טרואמה אקראית משכיחה ממנה את כל עצמיותה.

  2. איבדה את הכלים שלה - טראומה אקראית נוטלת ממנה כלים, כישורים, וכל דבר אחר שהיה יכול לעזור לה ברגע הזה.

  3. שכחה שיש לה את הכלים - יש לה את הכלים ואת הכישורים, זה ברור ומובן לכל מי שקורא את הסיפור. אבל לא מתאים לה לנצל אותם עכשיו, כי אז הסיפור לא יקרה.

  4. שוכחת את הלקח שלמדה - היא כבר יודעת שלא עושים את זה. אבל לכל אחד קורה ששוכחים דברים קריטיים כשצריך שהסיפור יתקדם, לא?

  5. נמאס לה - סתם, בלי סיבה מיוחדת. אין לה כוח, לא בא לה להמשיך להיאבק.

  6. חוק גיוס חובה - בדרך כלל היא טובה, ואין לה שום סיבה להתנגח בחבריה כרגע, אבל במקום שאין איש, היה אתה הנבל.

  7. יצרה גבר עליה - בדרך כלל היא בנאדם סבבה לגמרי. אבל בואו נגיד שיש לה יצר הרע לדבר הספציפי הזה למרות שלא הזכרנו את זה בשום מקום אחר בסיפור.

  8. חזרה בתשובה - מתחרטת על כל מה שעשתה, רצתה, וחשבה מתחילת הסיפור. וזהו, אין דמות יותר.


כמובן: הדברים האלה אינם תמיד רצח דמות. אם הם חלק מהותי מהסיפור שמקדם את העלילה ומפתח את הדמות, אין כאן שום בעיה.


הגורם לרצח הוא בדרך כלל כאשר לסופר מאוד חשוב לקדם מוסר השכל כלשהו. הוא מחויב מידי לדרישות חברתיות, או מתכחש לאמת הפנימית של נפשו, או או נתון להשפעות שנוגדות את מה שהוא היה רוצה להיות.


הסיפור לקח סטייה בהתאם לתת המודע שלו, וזה לא מוצא חן בעיניו. לא מתאים לחברה לה הוא מנסה למכור, או עובר על חוקי צנזורה אליהם הוא התחייב. במקום לבחון את היסודות של היצירה, להרכיב אותה מחדש כראוי, הוא מעוות את היצירה שלו לאחר מעשה, כדי להוכיח שהוא בסדר, כדי לרצות את הרשויות, להרצות לקוראים, ואולי לעצמו.



תחיית המתים


בניגוד לרצח של דמות, לפעמים יש גם תחיית מתים, מחלה נפוצה מאוד בסיפורים הארוכים יותר.


כדי לספק את הצורך ל"סיכון" חייבים להרוג חלק מהדמויות במהלך העלילה, אבל נותרו עוד 900 דפים עד הכריכה האחורית, או שצריך להוסיף חלק נוסף לסדרה וצריך את הדמות הזאת. בלעדיה רמת המתח נפלה, האתגרים לא משכנעים, והעניין התפוגג. למה, הו, למה הרגנו אותה?


אז הסופר שודד את הזהות שלה במלואו ומוצא דרך להעניק אותה למישהו, שהוא מישהו אחר לכל דבר ועניין, אבל המישהו האחר הזה מנכס לעצמו את האפיון של הדמות המקורית. הנה כמה דרכים לעשות את זה:


  1. הוא מת - אופס, בסוף לא. זו היתה מזימה סודית ומורכבת שלא יכולנו לגלות לקוראים בשום א