top of page

צדיק ורע לו | מה בין סוף שלילי לסוף גרוע

ישנה אופנה כזו שמרימה את ראשה מידי פעם בקהילה הספרותית, והיא דורשת סיפורים עם סוף רע. לכאורה זה שבירת מוסכמות, שיאים חדשים של יצירתיות, בעולם בו סוף חיובי הוא דבר נחשק וצפוי.


סופרים רגילים להאבק בקהל היעד שלהם, ברצונות ששוללים את "מהות האומנות" - מה שזה לא יהיה. הם רגילים לנסות לשלוט על רגשותיו, לשנות את דעותיו, לשכנע בכל הכוח. ואחרי כל המאמצים, דווקא בגלל המאמצים, הסיפור נתקל בתגובה צוננת במקרה הפחות גרוע.


אין ספק, כתיבה עבור קהל זה קשה, זה מתיש, ונדיר שהתוצאה מפצה על המאמצים. אז סוף שלילי הוא מרד הסופר האולטימטיבי.



ובכן, קונספירציה נחמדה בנינו פה. אבל האם זה באמת מה שקורה כאן?


כשאריסטו תיעד את מבנה הסיפורים הקיימים בזמנו, הוא הצביע על סיפורים שזורמים לשני כיוונים עיקריים. ישנם סיפורים בהם הגיבור מתחיל בתחתית החבית, והוא מושך את עצמו לפסגה במאבק קיומי לשרוד. לסיפורים האלה יש כצפוי, סוף חיובי. לעומת זאת, ישנם סיפורים שמתחילים בפסגה, ובמהלך הסיפור הדמות מידרדרת לבירא עמיקתא. בסיפורים האלה כמובן, הסוף שלילי.


אז קודם כל, בואו נשכח מהטענה שסוף שלילי הוא המצאה מודרנית.


אין שום דבר חדשני בטרגדיה, זה מבנה סיפורי שהיה קיים מאז ומעולם.

מה שבאמת מרתק כאן הוא המשמעות של סיפור כזה. לבחירה הזאת יש השפעה מאוד מסוימת על הקהל, ויהיה מעניין לבדוק אם זה מה שהסופר ניסה להשיג. דבר ראשון, בואו נפסיק לדבר על מה שהסופר רוצה. הוא הכי פחות מעניין אותנו בסיפור הזה.


הדמות היא העיקר. הלא בשבילה נברא העולם הזה. אז… מה הדמות רוצה? בתחילת הסיפור נוצר חסר חיוני עבור הדמות. באופן טבעי, זה מוליד אצלה רצון למלא את מחסורה, בעזרת דבר אחד מסוים - מושא התשוקה שלה. היא בטוחה שאם לא תשיג את הדבר הזה, למה לה חיים?


הדמות משוכנעת שהתשוקה שלה היא התשובה שהיא צריכה, והיא רודפת אחריה באובססיביות לאורך כל הסיפור. אבל היא לא תמיד צודקת. לא בטוח שזה באמת ימלא את מחסורה. לא בטוח שמה שהיא רוצה, זה מה שהיא צריכה. וכאן נפער הפתח למספר סופים אפשריים.



1. ומתוק האור


הסוף שכולנו מכירים ואוהבים. הדמות מתחילה את הסיפור מעמדת נחותה של חיסרון, המאזן שלה מצביע על שלילה. לאורך כל הסיפור היא חותרת למלא את מחסורה, ובסוף הסיפור היא אכן זוכה בכך. היא מקבלת את מה שהיא רוצה וצריכה, שתי ציפורים במכה.


הדמות, והקהל יחד איתה, מרגישים בלי צל של ספק שזהו סוף "טוב".

לא זו בלבד שהסוף חיובי, הוא גם מתוק.


2. צדיק - ורע לו?


בסיפור הזה, הדמות טועה. היא חושקת במשהו אחד, אבל כדי להיות שלימה היא זקוקה למשהו אחר, גם אם היא לא מסוגלת להבין את זה כרגע. בסוף הסיפור היא מפסידה את מה שרצתה להשיג, אבל היא זוכה במה שהיא באמת צריכה.


בצעירותי קראתי את The Marrano Prince של אבנר גולד. הסיפור הוא על יהודי נסתר בספרד בשנות שלטון האינקוויזיציה. בסוף הסיפור *ספוילר - למרבה תדהמתי, המראנו נשרף על המוקד. לא העליתי על קצה דעתי, שישנה אפשרות שהמצב לא יסתיים באושר ועושר לעד ולכולם.


חייו של הגיבור נלקחו ממנו באלימות, וממבט ראשון זה נראה סוף רע. אבל אם נבחן מקרוב את הסיפור, בין כל הפעולות שהוא עשה, הבחירות שלו והמילים שהוא אמר, תצוף השאיפה האמיתית של גיבור הסיפור, לעבוד את בורא העולם בכל נפשו ומאודו. סוף הסיפור העניק לו את משאלתו בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת.


הסוף אינו מתוק עבורנו, בני התמותה שנותרנו בעולם הפוך, אבל הוא עדיין סוף "טוב", כי הדמות מילאה את מחסורה.

הסוף הזה הוא סוף מריר.



3. רשע וטוב לו


הדמות הזאת רודפת אחרי מושא תשוקתה בעקשנות. הבעייה היא, שיש בה פגם מובנה. הפגם הזה מונע ממנה להבין שזה לא באמת מה שימלא את חסרונה. עד לסוף הסיפור היא משיגה בהצלחה את מושא תשוקתה, אבל למצער, מפסידה את מה שהיא באמת היתה צריכה.


בסוף כזה יש מסר חזק. הוא משמש כתמרור אזהרה. הוא מתריע על ההשלכות של הבחירות שלנו, על השאיפות שלנו, על הדרך, וכמה קל לאבד אותה.


בספר מישהו כמוני מאת מיה קינן, אחת הדמויות מוצאת מכונה שמעניקה לה את כל שאיפותיה. הסיפור סוחף אותה למדרון תלול, עד שבסופו של דבר הדמות מרמה לא רק את סובביה, אלא גם את עצמה.


אם הסיפור היה נגמר שם, בשלילי מוחלט שכזה, זה היה מעביר מסר עוצמתי על הקלות בה ניתן להיסחף אחר החשקים שלנו, והיתרון שמאמץ כנה ואמיתי מסוגל להעניק לנו. זה היה סוף שלילי - אבל עדיין טוב. נכון?


הדמות קיבלה את מה שתמיד רצתה, אבל זה לא טוב לה. הסוף שלילי, ועדיין נותן לקוראים תחושה שהספר היה שווה את הזמן שהשקענו בו.

הוא לא סוף "רע", הוא פשוט עצוב וזה מצוין.


4. סוף רע


בסיפור הזה הדמות גם לא זוכה במה שהיא רוצה, וגם לא במה שהיא צריכה. זה לא סתם סוף שלילי, זה סוף גרוע מאוד. הסופר אומר לנו: המסע של הדמות הזאת, שעקבתם אחריה לאורך כל הסיפור הזה, וכנראה שדי התחברתם אליה (אחרת, לא הייתם כאן, בסוף), אז כל המסע הזה? לא היה שווה דבר.


מגיע לדמות הזאת לקבל את העונש הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת. מגיע לה סיום ששולל כל פעולה ובחירה שלה לאורך הספר כולו, סיום שמבטל את זכות הקיום שלה.


מי ראוי לסוף נוראי שכזה? חוש צדק בסיסי מכתיב לנו שסוף רע הוא עונש. עונש הראוי לרשע גמור, חסר סיכוי למחילה. דמות שעברה על האופק המוסרי שלנו. אם דמות כזו היא רק האנטגוניסט בסיפור - כלומר היא הדמות שנאבקת נגד הגיבור - הרי זה אומר שהסוף של הגיבור היה חיובי. הגיבור הוא שניצח, וזה סוף מתוק לסיפור. אבל אם זו היתה דמות ראשית, דמות שעקבנו אחריה וקיווינו עבורה, דמות שקידמה את הסיפור, והיא זו שזוכה בסוף רע, כל הסיפור מרגיש בזבוז זמן מוחלט.


דמות שנידונה לגורל נוראי, למרות שהיא טרם חצתה את הגבול של האופק המוסרי, תחריד אותנו. אנחנו נגיב בזעזוע, כי הדמות הזאת עדיין אוחזת בהזדהות שלנו, חלק מאיתנו עדיין מושקע בה, ואנחנו נרגיש מותקפים באופן אישי. אתם יכולים לטעון שזה סיפור "חינוכי", אבל אנחנו לא נפנים את המסר.



5. סוף שהוא סתם מעע



כל סיפור מציג לנו את המחסור - הצורך של הדמות בפרקים הראשונים. לאורך הסיפור אנחנו נשארים מרותקים כי אנחנו מצפים לראות איך היא הסוף ישיב על הצורך שלה. האם תשיג את זה, וכיצד. סוף אינו יכול להיות "מתוק" או "עצוב" אם אין לזה קשר למסע של הדמות.


בספר הצוואה מאת ח. גרינבוים: אם איציק היה מוצא איזה אוצר אקראי, ובונה לו ארמון אי שם, האם זה היה מספק אותנו? ממש לא. הסצנות הראשונות מלמדות אותנו שחסר לו זהות, שייכות. לאורך כל המסע שלו אנחנו מצפים לראות האם וכיצד הפרק האחרון יספק לו את הצורך הספציפי הזה.


בספר לחיות וחצי מאת ר. קפלר: אם יענקלה היה מתעורר, נדמה לנו שהיינו מאושרים, אבל האמת היא שזה לא הצורך שהסיפור הציג לנו בהתחלה, וסוף כזה לא היה מספק קוראים מנוסים. (לכן זה ספר לקוראים בוגרים, אגב.)


ההתחלה היא יצירתו של הסופר. אבל הסוף מגיע בגלל הדמות. בגלל הבחירות שהיא עשתה, כדי להשיג את המחסור שלה. הסוף לא צריך לבטא את רצונו של הסופר. סוף מתוק, סוף עצוב, מה זה משנה? הסוף חייב להיות בלתי נמנע מצד הדמות. כל בחירה שלה, נובעת מהתשוקה שלה, וכל פעולה שלה מקרבת אותה אל הסוף האישי שהיא הזמינה לעצמה. וזה הסוף שהקהל באמת צריך, גם אם אנחנו לא יודעים שזה מה שרצינו.



והנה לכם תרגיל:


התחושות כלפי יקוואל ביוזבד היו חלוקות. אז בואו נבדוק את זה. קחו לידכם את יוזבד והשיבו על השאלות הבאות:

​1. מה היה הצורך של יקוואל?

רמז: חסר מופיע בפרקים הראשונים של הדמות

2. מה היתה התשוקה שלו?

יקוואל מתחיל לרדוף אחריו בפרקים הראשונים

3. איזה מענה הסוף נתן לו?

האם הוא קיבל את התשוקה שלו? האם קיבל את הצורך שלו?

4. איזה סוג סוף זה?

זה מסביר את ההרגשה האישית שלכם כלפי הספר?

אם לא קראתם את יוזבד, תיזהרו מספוילרים בתגובות. ואתם יכולים לקחת כל דמות מספר שאתם מכירים. יענקלה, מלחיות וחצי למשל.


447 צפיות23 תגובות

פוסטים קשורים

bottom of page