top of page

האם קומיקס הורס את הדמיון?

כתבו: פיציקטו והגיבן


פיציקטו: עד כמה ציורים מצמצמים את יכולת הדמיון שלנו, של ילדים בעיקר?


הגיבן: כולם שואלים את זה. מהי מסקנתך?

פיציקטו: אני מסתמכת על כמה הנחות יסוד.


א. דמיון בנוי על המושגים שרכשנו בעבר.

ב. הדמיון יכול להרכיב אותם, לעוות וליצור מהם דברים חדשים.


להיכן הדמיון יוביל אותנו? תלוי כנראה בנתונים אישיים לכן זה משתנה מילד לילד ומאדם לאדם. ילדים משתעשעים עם הדמיון שלהם כל עוד זה בטווח הנורמה של ההתפתחות שלהם. מצד שני יש להם פחות מושגים ומידע ולכן הם לא יכולים להרחיק לכת איתו יותר מידי, או להגיע לסיפורים משמעותיים. למה נזכרתי בזה? אחרי שקראתי את קורמו לפני שנה, וראיתי בדמיון תמונות אחרות, למרות שהפרטים והידע לא השתנו. הסופר הצליח לתת השראה לדמיון רחב יותר מזה שהכרתי. כשספרו לנו בגן את סיפורי התורה, השתמשו בהמחשות חזותיות - כמו תמונות, או המחשות מילוליות - לצורך הפשטה, כדי שנבין את המושגים. ותכל'ס, ההפשטה זה הדבר שנשאר. לי בכל אופן... עד כמה אני, או כל ילד אחר יכול לפרוץ את הקוביה הזו שמוגבלת בגלל מושגים מצומצמים? חוויה של בעלי תשובה למשל, היא הרבה יותר משמעותית כשהם נחשפים לסיפורי תורה בגיל מאוחר, (אני מדברת על הגיל ולאו דווקא על העובדה שיש להם יותר מושגים. למרות שזה גם משפיע) האפשרויות שהם יציירו בדמיון שלהם, יהיו הרבה יותר רחבות.


הגיבן: אני מנסה להבין לאן את חותרת. בעצם את אומרת שהדמיון של כולנו מצומצם בגלל מושגי יסוד שהטביעו בנו מגיל צעיר?

פיציקטו: אני משערת שהרבה מהתפיסות שלנו לגבי מושגים שהצריכו דמיון בילדות נשארה כפי שהיו. או שנשארתי עם הציורים ההם מהגן, או שהפרטים שציירתי בדמיון נשארו מוגבלים כפי שהיו אז.


הגיבן: זה הגיוני.

פיציקטו: אוקי. עכשיו מה קורה בקומיקס? כשהקומיקס לא מספיק טוב. נותנים לילד סיפור, אבל לא נותנים לו לדמיין. הקורא לא צריך לדמיין שום דבר, הכל מונח בתוך הפאנלים כמו כפית לפה.

The Amazing Spiderman 1963

מצד שני יש קומיקסים שנותנים כל כך הרבה ידע ומרחב לדמיון וחשוב שהם מופיעים בצורה הזו. למשל אלי וגולד שנותנים תחקיר שלם בתוך הסיפורים שלהם. המון ידע חזותי שלא יתכן להשיג בדרך אחרת.


הגיבן: כמו שאת אומרת, דווקא כשקומיקס לא עושה את תפקידו הוא עלול להרוס את הרצון של הילד להיטמע בעולם של ספרים וקריאה כי הוא מספיק חכם להבחין שזה לא נותן לו דבר מעבר לסיפוק חולף של כמה רגעי שיעמום. חסר את ה"מעבר". מה שעל העמוד מייצג בדיוק את זה. מה שעל העמוד, וקל ונגיש לצרוך את החומר כשהוא מוגש באופן ישיר כל כך והקורא לא צריך להשקיע מעצמו. בואי נתחיל מהתחלה. דימיון הוא בעצם דרך לעבור הלאה, למשוך את חוט היצירה שהכותב הציע בפניך ולפתח אותה לרבדים אחרים ואישיים משלך. אם כן, מה ישכנע את הילד להמשיך מעבר לעמוד, לרצות לדעת עוד? זו השאלה האמיתית כי ברגע שנעורר בו את הרצון הוא ינסה לספק את זה במגוון דרכים ואחת מהן תהיה דמיון.

פיציקטו: מרחב. זה הדבר העיקרי שפותח את הדמיון. העובדה שמה שאני רואה זה לא כל מה שיש. כשאני צריכה לנחש, לשער או לבצע השלמות, אז אני מדמיינת. מה יש במשחקי ילדים חוץ ממרחב?


הגיבן: לא הבנתי. את טוענת שמחסור בפרטים מפתח את הדימיון?

פיציקטו: תאמינו שהקורא עצמאי מספיק כדי להשלים פרטים בעצמו. אם בציור עצמו אין סיפור, אין לדף שום משמעות מעבר לזו שמוגשת לקורא בבירור. המרחב הוא בהשלמות שצריך לעשות בין הטקסט לאיור. הדמיון קשור לחשיבה והוא חלק מהמערכת הזו. אם הפרטים בתמונה יוצרים סיפור מעבר לטקסט, הילד יתהפנט אליהם כי הוא גילה מרחב חדש.


הגיבן: לא הבנתי עד הסוף למה את מתכוונת במילה מרחב.

פיציקטו: מקום לא סגור. אני יכולה/צריכה להחליט לבד מה המשמעות של הפרטים החזותיים שהמאייר בחר להתייחס אליהם בבניית הסצנה. אם הכל נמצא בטקסט לא יהיה לי מרחב.


הגיבן: אבל אם הטקסט מציין חצי מהמידע והציור את החצי השני - איה המרחב? הם משלימים אחד את השני בלי העזרה שלי.

פיציקטו: לא תמיד. אם הציור מציע תוכן נוסף מעבר לסיפור, הוא לא משלים משהו מוגדר אלא יוצר 'סיפור בתוך סיפור'.

Batman Black and White (1966). Perpetual Mourning. Ted McKeever

הגיבן: אוקי, אז בעצם זה אחד מהכישלונות במתן איכות בסיפורים מצוירים, כשהמידע כפול והציור רק "מאייר" את הטקסט בלי לשאת במשקל הסיפור בזכות עצמו. וכמובן, כישלון באיכות הוא כישלון במטרה של סיפורים, שאולי היא אמורה להיות דימיון. יש עוד כשלים?

פיציקטו: סיפור שלא מעביר מידע בצורה אמינה - למשל חוסר היגיון כללי , או פרטים היסטוריים שגויים , הוא סיפור כושל. הרחבה של ידע חייבת להיעשות בצורה אמינה ואותנטית, עם ציורים שמספרים שהבנאדם יודע מה הוא עושה ומתאים את עצמו לסביבה ההיסטורית/המקומית/התרבותית. כמו שאת אומרת, אין לאף אחד זכות לפזר מידע מוטעה.


הגיבן: אם כן, טענה נוספת שלך היא חוסר השקעה ברקע של הסיפור, בבניית עולם אמין. גם אם הסיפור שלך מתבסס על דבר קיים כמו ביוגרפיה או דרמה היסטורית (כמיטב מסורת הפופ שלנו) אתה עדיין צריך לברר איך העולם הזה עובד. מה החוקים שלו, מה הגיוני שיקרה ומה פחות. וכשמדובר בסיפור בדיוני על אחת כמה וכמה.

פיציקטו: בדיוק. ומה בקשר לביצוע עצמו?


הגיבן: הביצוע של הציור דייקא?

פיציקטו: גם וגם. כלומר, דיברנו על ה'מה' ולא כל כך על ה'איך'. הרמה של הטקסט - מבחינה לשונית ספרותית, הבניה של של הסיפור/הרצף. בציור- מעבר ל'כמה זה נכון', שיהיה שימוש טוב בכלים שהציור נותן לנו. כמו הבימוי, תאורה, אווירה.

Marvel 1602. Neil Gaiman and Andy Kubert

הגיבן: זה הדבר השלישי שהורס את האיכות, אם הטקסט והסיפור והציורים אינם מקצועיים?

פיציקטו: דיברנו על זה, אני מרגישה שקומיקס עוצר את הדמיון.


הגיבן: אוי ממש לא הבנתי ממך את זה. חשבתי שאת טוענת שרק אם ספר הקומיקס דפוק הוא עוצרים את הדימיון. לדעתי אם יש ספרי טקסט טובים שסוחפים אותך, על אחת כמה וכמה שספר וויזואלי טוב מסוגל לעשות את זה. לא? ובעוצמה כפולה ומכופלת.

פיציקטו: איזה ויזואל? הוא צריך להיות מספיק חזק.


הגיבן: אין ספק שעליו להיות מאוד מביע.

פיציקטו: אני לא מכירה משהו כזה.


הגיבן: ייתכן, אבל הפוטנציאל לא בטל בגלל שלא ראית אותו מתבטא במציאות.

פיציקטו: אני מדברת עכשיו על מה שאמרת - עמוק וסוחף. כמה עמוק זה כבר יכול להיות אם מסתמכים על הויזואל ואת צריכה להבין ממנו גם את הרגש כי אין תיאורים מילוליים? אני מתכוונת לכל מה שמעבר. איך אני מקבלת?

Amazing Spiderman #36: תגובה על הפיגוע בבנייני התאומים בתאריך 9-11. J Michael Straczynsky and John Romita Jr


הגיבן: אם בספר את מסתמכת על תיאורים, למה שלא תוכלי להסתמך על ציור של התיאורים?

פיציקטו: וכל מה שעובר בראש?


הגיבן: סאבטקסט.

פיציקטו: לא רק. הרהורים, התלבטויות.