שואו דונט טל - תציג אל תגיד
"שואו דונט טל" היא אקסיומה שרווחת בכל מקום בו שורצים מבקרי ספרות. תציג, אל תגיד - מצווים את הסופר. משפט די מבלבל, לא?
לא כל סיפור הוא מופע או הצגה. יש מצב שאנחנו אפילו לא מדברים על קומיקס. אז מה זה "תציג"? ומה בדיוק ההבדל בין הגדה לסיפור?
הכלל הזה לכאורה מדבר על אקספוזיציה אבל הוא כל כך מבלבל שקשה מאוד ליישם אותו.
הכלל הזה אשם בכך שסופרים מעמידים מראה מול הדמות שלהם כדי לספר לנו שהיא ג'ינג'ית. הוא זה שגורם להם לסייט אותנו בפלאשבק אחרי פלאשבק רק כדי להגיד לנו שפעם היתה לדמות משבר כלשהו עם עם דמות אחרת כלשהית שהיתה קרובה לליבה מאיזושהי סיבה שבקושי מעניינת אותנו…
בקיצוררר, מה שהלכתי להגיד זה את הפרשנות שלי ל"כלל" הזה, ולמה אני חושבת שזה לא תמיד שימושי.
המשפט הזה בן יותר מאלפיים שנה, מאריסטו שהתריע סופרים להראות את הסיפור באופן פעיל. לקדם את העלילה בעזרת אירועים. לא להסביר לנו בקריינות. לא להגיד לנו מה היה בעבר, ומה יקרה בעתיד, מה המשמעות של זה או מה אנחנו מרגישים כלפי זה. להראות לנו מה קורה כאן ועכשיו.
להמחיז את הסיפור באופן פעיל, ולא להסביר לנו בצורה סבילה.
וזה כלל טוב.
קריינות זה סביל. זה מספר לנו שלא מתרחש כאן כלום. אפשר לישון קצת אולי לצאת להפסקת קפה ולקוות שעד שנחזור, העלילה תחזור לתנועה. הקריינות הזאת יכולה להסתנן לפלאשבק, לחלומות, ואפילו לדיאלוג.
הנה שתי דמויות אקראיות שמדברות המון הגדה:
למדתם עכשיו הרבה על הדמויות (בעיקר על המדהימות של מון-נייט). אבל אני שואלת אתכם, האם זה היה מעניין? ועוד שאלה, האם אתם מאמינים שזו אמת?
אירועים זה פעיל. זה נותן לנו תחושה כאילו אנחנו שם. זה ממחיש לנו את הסיפור. זה גורם לנו להאמין לדמויות ולמה שקורה להן, בלי סייגים. זה גורם לנו להפסיק להפעיל שיקול דעת, להשעות את אי האמון שלנו, ולהרגיש את מה שקורה.
עכשיו אנחנו יודעים שמון נייט יודע מה עושים עם שוריקן-ירח. אנחנו רואים בעיניים את הכישורים שלו, ומאמינים. ולא רק זה. אנחנו רואים איך הוא מבצע את הבחירות שלו ומסיקים איזה מין אדם הוא. אנחנו רואים אותו. הנפש שלנו מדמה לראות נפש בדמות, ומקימה אותה לתחייה.
אוקי, אז הדגמתי בעזרת קומיקס. אבל אני מבטיחה לכם שגם טקסט שהיה מתאר לנו סצינת אקשן בצורה כזאת, היה משכנע אותנו הרבה יותר מאשר הדיאלוג החלש ששמתי בהתחלה.
הגדה עוצרת את העלילה. הצגה מניעה אותה קדימה.
הצגה מעוררת את הרגש, מדברת אל תת המודע, משכנעת אותנו שהכל כאן אמיתי וקורה, אפילו שזה... רק סיפור. הצגה היא עיקר אומנות הסיפור.
הכלל הזה בדרך כלל צודק. מי אני שאתווכח עם משפט בן אלפיים שנה? אבל גם להגדה יש תפקיד ייחודי בסיפור, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.
את השיחה הזאת נצטרך לדחות לפעם הבאה. בנתיים, תזרקו לי איזו תגובה ככה, כדי להראות לי שאני לא מדברת כאן לעצמי 😄
מקורות
