כשניגשתי לכתוב את הקומיקס שמתי לנגד עיני את הרשימה הבאה: המעלות של הפורמט: # ויזואל חזק מאד # נגיש לקהל רחב יותר החסרונות של הפורמט: # יריעה קצרה מדי ואין אפשרות להשתמש בהרבה מלל # אי לכך- קושי בהנחלת הדמויות והעלילה ברובד העמוק שלהן
גם החסרונות וגם היתרונות שהבאתי להלן, הן חלק מהמיוחדות של הפורמט ומהעובדה שדווקא איתו אפשר ליצור דברים בולטים ומטלטלים יותר.
בציבור החרדי נפוצים בעיקר קומיקסים מהסוג הקלאסי, שמיועד לשכבות הגיל הצעירות. העיסוק בקומיקס הוא ברובד העליון של המציאות- ההתרחשות עצמה. באופן אירוני, הכלל 'show, don't tell" לא מתקיים בז'אנר ההוא, למרות העובדה שהוא עוסק בעיקר באקטים המתרחשים בנקודות הזמן של העלילה. כשהקומיקס שלי התחיל להתפרסם, הרבה אנשים (חלקם אפילו גרים איתי באותו בית, שזה דבר חדש, קהל חדש וצמוד מדי של מבקרים😏) התאכזבו וטענו באזניי שהקומיקס לא מספק את 'הבשר' לשכבת הגיל הבוגרת. אם זה מיועד לבוגרים, למה יש רק ציורים? וגם למה הכל כל כך איטי? תתני איזה דחיפה!
לשם השוואה, בז'אנרים מקבילים (לדוגמא ספרי קומיקס לילדים הקיימים למכביר) בשמונה עמודים (שהם בעצם ארבעה פרקים של הקומיקס שלי) הגיבורים כבר חצו את פולין, ניצחו את הנאצים שרדפו אחריהם, חטפו מטוס, פוצצו אותו בתוך בוכנוואלד והצילו את המשפחה וכמובן את ספר התורה העתיק שעבורו יצאו למסע. מה לעומת זאת אתם יודעים על הגיבורים של הספר ההוא, מלבד העובדה שהם ככל הנראה נובעים ממוחו הקודח של אדם חסר מושג בהיסטוריה של השואה? הדוגמא הזאת היא הצורה שבה הפורמט מקשה על הכותב להציג את הסיפור שלו ברבדים נוספים.
הרובד העליון- ההתרחשות, נותר הרובד היחיד.
לעומת זאת, קיימת הגישה הנוספת (הנובעת, כנראה, מתרבות הקומיקס במזרח הרחוק) ובה הכלל 'show, don't tell" מקבל משמעות חזקה יותר. דווקא באמצעות השימוש בעיקר בויז'ואל, אתה מסנן את הקוראים שלך במסננת דקה מאד. אלה שיכולים לקלוט את הכוונות והמסרים שלך דרך ההתרחשות שאתה בוחר להראות, באמצעים בהם אתה בוחר להשתמש, הם אלה שהסיפור מיועד אליהם. ולכן, הוא נקרא 'סיפור לבני הנעורים'. ואני אסביר.
כשבאתי לכתוב את הקומיקס, היו לי כמה אפשרויות להציג את הרבדים הנוספים בדמויות שלי (לצורך העניין, או בעלילה שלי) רבדים נוספים קיימים בהכרח משום שהסיפור מתעתד להנגיש מציאות מורכבת יותר מסיפור הרפתקאות קלאסי, עבור קהל שלא מקבל את אותם רבדים דרך הצורה הקיימת כיום של הקומיקס.
אפשרות ראשונה ובנאלית מאד היא לפתוח את הסיפור עם קולו של המספר.
'שלום לכם! קוראים לי יונה, אני בת 15, מתנדבת במתנ"ס ויש לי חברה כבדת שמיעה. ההורים שלי ברוסיה לצורך העבודה שלהם. אני חברותית, אוהבת לעשות כיף. אני טיפה פזיזה, ויש שיאמרו חסרת אחריות. יש לי גם נטיה להתפרצויות כעס. עם זאת, יש לי לב טוב ואני נוטה לרחמנות ואפילו הקרבה עצמית- כדי שלאחרים סביבי יהיה נוח.'
אני מניחה שבשלב הזה חצי מקהל היה נוטש והולך להכניס מכונה, ועד שהייתי מגיעה לקטע של התאונה, תעוררות בבית החולים והבלבול שמתגלה בינה לבין נעמי- הקוראים כבר לא היו אצלי מזמן. שלא לדבר על כך שאני צריכה גם להכיר לכם את אמא של נעמי, ואת נועה. אז להציג אותן בכמה ריבועי מלל היה חוסך לי שלושה פרקים בערך, אבל גם חמישים אחוז מהקהל. בכתיבה אומנותית- קטע מהסוג הזה הוא סוגה מקובלת ואפילו חביבה עלי- כמובן במינון הנכון. בז'אנרים מסויימים זה עשוי לעבוד ואפילו להחמיא לסיפור. עם זאת, בקומיקס לקהל היעד שאני מתעסקת איתו - מדובר בהתאבדות אומנותית.
האפשרות הנוספת- זו שבחרתי, הייתה פשוט להראות. להראות לקורא את ההתרחשויות, להציג בפניו את התגובה של הגיבורים, ודרך התרחשות ותגובה- 'להנחיל' לקורא את הרבדים הנוספים שאני מקווה לתת לסיפור. בארבעת הפרקים הראשונים התרחשה תאונה ויונה התעוררה לאחריה בבית החולים ליד אישה זרה. לחובבי הז'אנר שהצגתי קודם (זה עם הקומיקס שהציל את בוכנוואלד או משהו) הקצב הזה איטי עד מייסר. למה לא קורה שום דבר, למה הם לא אומרים שום דבר? אבל למעשה, מה שאני הספקתי בשמונת עמודים ההם זה בדיוק מה שקיוותי להספיק. ועכשיו אני אסביר לכם מה הכנסתי לקוראים למוח מבלי שהם אפילו הרגישו.
קודם כל פרשתי לפניכם את האופי של יונה, בחורה טובת לב וקצת פזיזה - שתקפוץ לכביש בלי לחשוב הרבה כדי לדחוף את חברתה כבדת השמיעה ולהציל אותה מפגיעה ישירה. בחורה שכשהיא מתעוררת בחדר בבית החולים ולידה ישנה אישה זרה, הדבר הראשון שהיא תעשה זה לנסות (במשך עמוד שלם) לצאת מהחדר בלי להעיר אותה, רק מפני שהיא מרחמת עליה, וכמובן תכשל בכך באופן מביך וילדותי ביותר.
הכרתי לכם גם את נועה, חברת הנעורים הקלאסית, קצת תמימה (היא באמת חשבה שהחברה שלהן לא גילתה על מסיבת ההפתעה) והיסטרית מאד. (תתעוררי!!!!! *היי, היא נפגעה מרכב. אל תצרחי, תתקשרי להצלה*) יידעתי אתכם לקשר של יונה עם נועה ועם החברות הנוספות (אלו שהשתתפו במסיבה) כבדרך אגב, ולעובדה שליונה יש חיים אחרים- תוססים ומלאים, עובדה שתבוא לעזרתה בהמשך כשיחשדו בה בטעות שהיא מישהי אחרת.
וכמובן, הכרנו את אמא של נעמי. לא לחינם כשהכרנו אותה לראשונה היא הייתה רדומה, כאילו התמוטטה מעייפות וקרסה על המיטה של יונה. אישה חסרת אונים באופן כללי, עדינה ושברירית, שכבר בפעם הראשונה שהתוודענו אליה, התעלפה ללא הקדמות, מה שרומז לא מעט על ההמשך.
לבסוף, הדרך המשונה שדרכה יונה מבינה שטועים בה וחושבים שהיא נעמי, והצורה שבה היא מגיבה. כל זה- עם ממוצע של כ12 בלוני דיבור עם לא יותר מ2-3 שורות קצרות כל אחד. אבל רוצים לשמוע מה הניצחון החשוב באמת שלי? תחזיקו חזק: לא הברחתי קוראים.
לא להבריח קוראים זה צעד ראשון. בלי קהל- אין יצירה 🤗
לסקרן אותם זה הצעד שני. (רק הצורה שבה מתנהל הסיפור, תאהבו אותו או לא- כנראה מסקרנת במידה מסויימת 🤨)
התקדמות בסיפור- צעד שלישי. אז יש לנו צ'ק, צ'ק- וצ'ק במובן מסויים. זה נכון שההתקדמות הייתה ללא הרבה מלל, ואת האמת- את כל מה שכתבתי עכשיו לא ממש שמתם לב עד שקראתם את זה כאן. ההתקדמות הייתה ברובד העמוק יותר של הסיפור. הרובד שאילו היינו עוסקים בכתיבה אומנותית, היה מוצג לכם דרך המחשבות של הדמויות, הלבטים והרגשות שלהם. רובד שבז'אנר הזה של הקומיקס, יש לו דרך אחרת להתבטא. דרך שאני לקחתי על עצמי (די בחוצפה האמת) 'ללמד' את הקהל איך לקרוא אותו, וקיוויתי (ועדיין) שזה יעבוד.
אז גם אם הקורא לא סיים פרק וסיכם לעצמו 'אוקי, אז היא הבחורה הפזיזה טובת הלב, וה'כביכול אמא' שלה היא הטיפוס העדין והשברירי הזה, והמערכת יחסים ביניהם היא שיונה מרחמת על האישה למרות שהיא לא מכירה אותה, מה שאומר הרבה על יונה אבל גם על האישה ועל הצורה שבה היא מתנהלת...', גם אם הוא לא סיכם לעצמו את הדברים הנ"ל בצורה כזאת- אני מאמינה שבתת מודע שלו, העובדה שככה הדמויות הוצגו לפניו, ושאלו הצעדים שהן בחרו לנקוט- הציגה לו אותם באופן שבה רציתי שהן יוצגו.
לסיום אציין שהעובדה שבחרתי בדרך הזאת היא בעיקר מפני שאני אוהבת אותה, ממש. בעיני זו דרך מאד בוגרת ללמוד על החיים, שגם בהם יש הרבה פחות מלל והמון יותר סאבטקסט. בעיני- בפורמט של הקומיקס, מלל מכביד על העלילה (שוב, במובן מסויים. לעתים קרובות הוא דווקא מקדם ומעמיק אותה) מעייף את הקורא ובעיקר- ממית לו תאי מוח בכך שהוא לא מאלץ אותו לקרוא מבין השורות את מה שקורה באמת.
אציין שגם בהמשך, תראו המון פרקים שבהם המלל יהיה בלתי משמעותי כמעט לעומת ההתרחשות, ושגם התרחשות תראה לכם חסרת משמעות עד מטופשת- אבל במובנים של זמן ועלילה- אתם תבינו את הדמויות בצורה בוגרת ואמיתית יותר.
בתפילה שכל זה אכן יתרחש והקב"ה ימשיך לתת לי ברכה בעט ובהשראה, אמן.
וואו יצא ארוך *הולכת לבכות באמבטיה* רציני עכשיו. זה נושא קשוח, אני מעריצה ואעריץ לנצח את אלה שישרדו את הפוסט הזה. ואלו שלא, תנו כיף, מיעוט אמי. (אז זהו הגעתי לשלב הזה בחיים שאני מרפררת לשורות של עצמי? אין תקווה הא) בכל מקרה לילה טוב, ויש מצב שתשנו טוב יותר אחרי זה. ויו לה פראנס, פיס! או משהו.
