קלוזאפ. תקריב. תקריבים של פרצופים זה משהו שנראה הרבה בקומיקס. קודם כל, זה הדבר הכי קל לצייר. כל כך מעט פרטים, כל כך הרבה מידע, בכלום זמן. שווה לא?
תקריב של דמות מעמידה אותה בקרבה קצת חודרנית. חדירה בוטה לשטח האישי של הדמויות - וגם שלנו, הקוראים. בטח שמתם לב שהתקריבים צצים ברגעים מרגשים במיוחד וההיגיון כאן פשוט:
רגש הוא מושג רוחני, מהות שלא ניתן להציג ישירות. הצייר מסיק שהוא חייב להדגיש את דוור הרגשות הבולט ביותר שלנו כדי להעביר את המידע הזה. אבל המשוואה הזאת, רגש שווה הבעת פנים? היא לא מדויקת בעליל.
כאן אנחנו חוזרים שוב לגישה המעשית שהזכרתי בפוסט הקודם.
אז טוב, הבעת פנים תבהיר במהירות את הרגש שהדמות אמורה לחוות עכשיו. המידע עבר בהצלחה, שאפו, כפיים וכל זה.
אבל לא מספיק להודיע לקורא מה עובר על הדמות. לא אם הרגש הוא הדבר החשוב ביותר בסצינה הזאת! אנחנו רוצים שהקורא עצמו ירגיש את מה שהדמות אמורה להרגיש. אנחנו רוצים הזדהות.
הבעה אינה מילה נרדפת לרגש. הבעה היא אחת מהכלים שלנו לתקשר עם הסובבים אותנו. רק אחת מהן.
דווקא בגלל שרגש הוא ישות רוחנית, כדאי לשקול מחדש את כל הדרכים שיש לנו לייצג אותה.
שמעתי במאי אחד מתבטא שההבדל בין שחקן למציאות הוא שאדם אמיתי אף פעם לא רוצה לבכות. שחקן גרוע יחשוף בפני הקהל שהוא מאוד מאוד היה רוצה להזיל כמה דמעות משכנעות עכשיו.
במציאות, פאנל כמו זה, מגיש את המידע בצורה שטחית ובוטה שלא מאלצת את הקורא להשתתף בסיפור. במציאות, ככל שנחווה רגש חזק יותר כך נדאג יותר להצניע אותו. רגש חזק שנחשף בצורה בוטה, יכול מאוד בקלות לעורר בנו סלידה.
זה דבר מרתיע, מפחיד, ויש מצב שנרצה להתנתק.
זה העולם הבוגר והמכבד בו אנחנו חיים. אדם שחי במציאות מסתיר. כך נולד הסאבטקסט בסיפור, ובסיפור וויזואלי קשה למצוא דבר יותר חשוב מזה.
אנחנו חושפים את את המאוויים הכי נסתרים שלנו במעשים שאנחנו בוחרים לעשות, בשפת הגוף שלנו, ובביטויים בהם אנחנו נוקטים. אפילו המחוות שנעשה כדי להסוות את מה שעובר עלינו עכשיו, חושפות המון אמת על מה שקורה אצלינו פנימה.
כשסיפור משקף את המציאות הזאת, הוא אמין יותר. ועוד יותר מזה - הוא מושך ומזמין יותר. הרבה יותר קל ליפול לתוך סיפור שלא מתפרץ בבכי היסטרי בכל פעם שרק נדמה לו שמסתכלים עליו עקום.
ספר שמנצל לעיתים קרובות מידי את הכלי הזה, מיועד בדרך כלל לקוראים בלתי מנוסים. קוראים שחסרים את הכלים להבין קומיקס. קוראים שלא מכירים את הסמלים ואת השפה. קוראים צעירים שצריכים לקבל בכפית ישר לפה.
פאנלים כאלה הם הבחירה הכי קלה, הכי מובנת מאליה. גם אם הספר לא מיועד לילדים, הוא בהחלט יעשה רושם כזה.
ובכל זאת...
כמה שאני מבקרת את הדרמה הזאת, היא לא מיותרת לחלוטין. יש לה פוטנציאל לגעת בלב הקוראים - כל עוד מדובר ארוע ייחודי. נשק יום הדין השמור לעת משבר. מצוקה כל כך רצינית, עד שלדמות עצמה כבר לא אכפת שהיא חושפת את עצמה ככה.
אפילו פעם אחת יותר מידי - ונאבד את עוצמת האפקט. הנקודה העיקרית פה היא להתחשב בדמות. לא בקורא. כך טוענים פאנל במשמעות.
אז נניח שכבר עשינו את הלא ייעשה. בחרנו בשוט כזה על אפי ולמרות ביקורותי. כעת נשאל את עצמנו: האם התמונה הזאת מציגה נקודת מבטה של דמות אחרת? האם הדמות מתבוננת בעצמה? האם היא פונה ישירות לקוראים?
או שמא זו באמת דמות ילד שקופה וגלויה. כשיש לפאנל תשובה טובה לשאלות האלה, הוא נטען במשמעות רגשית ומסוגל לגעת בקורא. אפילו קורא בעל לב אבן כמו שלי 😁
אבל הרבה פעמים עדיף דווקא להתרחק. בפאנל עמוק ומורכב, רגע טעון תובנות וכוחות מתעמתים, לקחת צעד לאחור. לייצג את הרגש בצורה אבסטרקטית בעזרת הסביבה, מזג האוויר, הצבעים, או התנוחה של הדמויות. כך נאלץ את הקורא ישקיע יותר מעצמו בסיפור. להתאמץ להבין, לתת מעצמו.
כשהוא יצליח, המידע יחלוף מתחת לרדאר השכלי, ישירות לתוך תת המודע של הקורא. והוא ירגיש, על בשרו ממש, את הדמויות. סיפור וויזואלי כזה יכול לפתח אינטליגנציה רגשית, כשם שקרובו - הסיפור המילולי - מפתח אינטליגנציה שכלית.
וכאן אנחנו מגיעים כבר לקומיקס מסוג דרמה, סיפור שמתרחק רגשית כדי לתת לקוראים להתעמק רגשית.
דרמה בקומיקס
בסיפור מסוג דרמה אנחנו ניתקל בכמות מוגברת של דמויות ראשיות. מדוע? אנחנו צריכים לתחבר בין הקורא לרעיון - לתמה. מספר נקודות מבט מציגים בפניו את התמונה הגדולה, את הבעיה מכל צדדיה והוא מסוגלים להעריך את העלילה מעמדה אובייקטיבית יותר. כי המיקוד של הסופר הוא על הרעיון וזה גם מה שירגש אותנו בסופו של דבר.
לדוגמא: בספר לחיות וחצי של רות קפלר, אנחנו חווים תמורות רגשיות בעקבות חוסר הצדק שמקומם אותנו. לא צריך להיות לנו אכפת משורי או יענקל'ה או כל שחקן אחר ספציפית. בהמשך כל אחד מאיתנו יפתח קשר רגשי עם דמות זו או אחרת, אבל מה שגורר אותנו לתוך הסיפור ומרתק אותנו מהפרק הראשון - זה לא הזדהות עם דמות, אלא הזדהות עם הרעיון. תמה.
לו יצויר שסיפור כזה יצויר (ולא שאני מציעה משהו חלילה), הפאנלים יציגו את נקודת המבט של הרעיון עצמו או של הדמות שהכי מקדמת את הרעיון הזה.
וזהו. אין לי ממש סיכום מסודר לכל הסדרה הזאת. אבל אם אתם עוקבים אחרי ההגיגים האקראיים שאני מעלה בסמי-קביעות, אז בשלב הזה, אני חושבת, די ברור שאני מתייחסת בעיקר לקומיקס המיועד לקהל בוגר, מנוסה, בעל אינטליגנציה רגשית ושמעוניין להמשיך לפתח אינטליגנציה רגשית.
אתם לא חושבים שמרבית השוק כיום פונה לילדים ואולי אפילו פחות מזה? מה דעתכם, יש מצב לקומיקס למבוגרים?או לפחות לקוראים בוגרים? ייתכן דבר כזה?
>> הזדהות בקומיקס | איך מספרים על רגש בתמונה?
