אם תתרגמו בגוגל את המילה פנארט תקבלו - "אמנות מעריצים". שזה תרגום מעפן. לא שיש לי הצעה אחרת...
אני לא יודעת איזה קונוטציות זה מעורר בכם, אבל אני לא אוהבת את המילה "מעריץ". לא אכפת לי להגיד שאני "מעריך". מעריכה את העבודה שהיוצר עושה. או סתם נהנית מזה, ולכן אני מעודדת אותו להמשיך.
אולי בגלל שהמילה מעריץ כל כך מוגזמת באוזני, המושג מעריץ קנאי בכלל נשמע לא מן העולם הזה. אבל מה, מתחשק לי קצת לשפוך.
אכפת לכם לתת לי איזה רגע מזמנכם?
איך אני מגדירה "מעריץ קנאי"? אחד שמגונן על היצירה המקורית כאילו היא שייכת לו. ולו בלבד.
כביכול זכות היא לנו, לסופר ולכולם, שמעריץ כזה מועיל בטובו להעריץ ככה. אלה שלא מעריצים כמוהו? הם זן פחות יותר של בן אנוש, ללא ספק.
עכשיו, אני יודעת - או לפחות מקווה - שרוב האחראיים לנגע הזה הם... אם נדבר בשפה עדינה, כאלה שלא הגיעו לבגרות נפשית מלאה ועם קצת סבלנות זה יעבור להם.
אבל כשקהל גדול, ובוגר, ואינטליגנט, מרגיש שיש לו זכות לאסור עלינו לצייר את הדמות "שלהם" כאילו הפנארט שאנחנו עושים, הוא עוול להם ולדמיון שלהם, כשהקהל הזה מתנהג כאילו הם שכרו אותנו, כאילו אנחנו חייבים להם. חייבים להיות תואמים לאג'נדה ולדמיון שלהם ורק שלהם, כביכול היצירה - כולל הדמיון שהיא משרה - שייכים להם בלעדית, אז זאת בעיה רצינית.
זה חוסם את כושר הביטוי של יוצרים - ברובם חובבנים - עוד בתחילת דרכם. זה חוסם שיח פורה בין אומנויות שונות, ובין יוצרים לקהל שלהם. וזו התנהגות של מעריץ קנאי.
מותר לכל אחד מאיתנו להנות מיצירה שעושה לו טוב, וצריך להיות לנו מספיק ביטחון כדי להבין שאף אחד לא יכול לאיים על הקשר שמצאנו עם היצירה. לא מבקר שמחפש פגמים, לא חבר שפשוט לא מתחבר לז'אנר, לא צייר שהחליט להנפיש את הדמות שאהבנו, ואפילו לא היוצר בעצמו, אם יחליט לחזור בו או להתכחש לנו.
למצוא אומנות שמדברת אלינו זה דבר טוב, אני מאמינה. תקראו לזה "מעריץ" מצידי. מותר לכל אחד מאיתנו להתחבר ליצירה, ולבטא את זה בדיוק באופן שאנחנו מוצאים לנכון. בין אם בציור, כתיבה או אפילו סתם שיחה.
הבעיה העיקרית בעדת מעריצים קנאית היא שזה דבר מפלג. זו קהילה לא מקבלת, לא מזמינה, קהילה שמשרה סביבה אווירה שדוחה הרבה קוראים פוטנציאלים.
ותאמינו לי, שום יצירה לא שווה את זה…
