פרופסור הנדל היא הפסיכולוגית בקומיקס לנערות, למי שלא עוקב. אם אתם לא עוקבים, לכו לעקוב. בושה. בכל מקרה, הרבה עיניים ננעצו בי מאז שהיא הופיעה לראשונה בפרק 11, לבושת שחורים ואיכפתית יותר לגבי כוס הקפה השפוכה שלה מאשר יונה שהתעלפה לרגליה במהלך נסיון בריחה כושל. הרבה אנשים טענו שהדמות שלה מוזרה (מה אתם אומרים) לא אנושית (דא) ולא מזמינה/מתחבבת (בדיוק). מישהי אפילו אמרה לי שזה עלול להרתיע את הקהל מלקבל טיפול פסיכולוגי מפני שכשהקורא יפגוש בדמות של פסיכולוגית אנטיפתית הוא ייפחד. זה, למען האמת, העלה בי כמה חששות. אבל מה אתם יודעים, אני דאגתי לדיסקליימר בראש הסיפור עוד לפני שכל הבלגן התחיל.
בכל מקרה, הרשו לי לשתף אתכם בתהליך שעבר עלי מהרגע שנאלצתי (נאלצתי נשמע רע. אולי- הייתי זקוקה?) להכניס לסיפור דמות של פסיכולוגית. בתחילה, כמו כל כותב נלהב עם 'אינסטינקטים', ישבתי והורדתי לדף דיאלוגים ארוכים ומפורטים בהם פרופסור הנדל ממלאת את תפקיד הפסיכולוגית באנושיות ראויה להערצה כפי שנדרש ממנה. תומכת רגשית באמא ההיסטרית, מנווטת את יונה בחכמה וברגישות, מתנהלת בכפפות של משי סביב בית החולים לבושה בחלוק לבן והבעה מלאכית על פניה. פשוט אוטופ- אופס.
כן. לקח לי זמן לקלוט שאוטופיות הן דבר משעמם ובלתי אפשרי לכתיבה. לפחות לי. ואחרי כמה נסיונות כושלים להחיות את הדראפטים ההם, הייתי בטוחה ב90 אחוז שגם אם אצליח לבסוף להשלים את הסיפור עם הדמות הנוכחית, אני- בתור קהל- לא הייתי טורחת לקרוא אותה. למה שאקרא משהו שיש כמוהו עוד מאות אחרים? וחוץ מזה, התבאסתי אישית מהידיעה שהאינסטינקטים שלי היו אשליה, ובסך הכל כתבתי דמויות שכבר קראתי, דמויות קיימות, שהתבססתי בצורה לא מודעת על הדמות הטיפיקלית של הפסיכולוג/ית. הרגשתי ניתוק ממנה, היא לא הייתה שייכת לי ולא היה לי דבר וחצי דבר אתה. בכל פעם שנאלצתי לכתוב דיאלוג עם הדמות שלה, זו הייתה מערכת ייסורים בלתי נגמרת, וברוב המקרים רוב הדראפטים אפילו לא הושלמו. פשוט הייתי תקועה.
בקיצור, לקחתי את כל הטיוטות הדיגיטליות וקימטתי אותן לגוש נייר דיגיטלי, והשלכתי אותן לפח ההיסטוריה הדיגיטלית. עכשיו הייתי זקוקה לטקטיקה חדשה.
מה שעשיתי היה לא פשוט:
לקחתי את כל הנחות היסוד הראשונות שלי אודות פסיכולוגים, ופשוט דחפתי אותן החוצה משולחן הכתיבה שלי. החלטתי להפוך הכל. אם בראש שלי פסיכולוגית הייתה צריכה להיות אחת אנושית, אמפטית, כזאת שמחבבים מיד, החלטתי שהנדל תהיה קרה, צינית ומתעלמת. זה הדליק בי ניצוץ כזה, שובב, כאילו אני עושה עכשיו מתיחה על עצמי. זה הלהיב אותי.
וככה המשכתי עם שאר הנחות היסוד שלי. אחר כך הלבשתי ועיצבתי את הנדל בהתאם לאופי החדש שלה. התאמתי לה התנהגויות מושכות תשומת לב, החלטתי שהיא לא תתנהל בצורה מקצועית- כי זה משעמם. למה לנהל שיחות ולקרוא מסמכים אם אפשר פשוט 'להרים' את כל החפצים של המטופלת שלך מהחדר שלה ולחקור אודותיה דרכם? בלי ששמתי לב, הנדל הפכה לדמות שפשוט כיף לי לפגוש. כל פעם שאני צריכה לכתוב דיאלוג שהיא משתתפת בו, אין לי כמעט מחסומי כתיבה. הנדל פשוט כותבת את עצמה, הנדל היא קצת שתלטנית, אבל אני סומכת עליה.
מפה לשם, זו נהייתה השיטה שלי עכשיו. אם אתם רוצים, אתם יכולים להשתמש בה גם! אם יש לכם מחסום יצירתי, אם אתם מרגישים ניתוק מהיצירה שלכם, אם אתם לא מצליחים להתקדם- תחזרו אחורה, תבדקו את הנחות היסוד שלכם, ותחליטו אם הבעיה בהן. ואם כן- תהפכו אותן… לגמרי. תעשו בלגן. זה כיף.
זה יעבוד עם ציור, כתיבה, משחק, אפילו משא ומתן עסקי… למעשה, זה יכול לעבוד בכל תחום בחיים, כשחושבים על זה. תקלטו מה זה, הנדל עכשיו נהייתה גם הפסיכולוגית שלי :)
בשולי הדברים: אחרי כמה פניות מקוראים מודאגים, הבנתי שהנדל יכולה להפחיד יותר ממה שהייתי רוצה. כמה אנשים היו מאד מודאגים לגביה. בגלל זה, הייתי צריכה להסביר לקהל שהנדל היא פנומן מקצועי, שהיא קוסמת בתחומה, ושאולי היא לא הכי נחמדה, אבל היא בהחלט יכולה לרפא את יונה- נעמי.
אם תהיתם, פידבק מהקהל מאד עוזר לי, אפילו אם הוא שלילי. זה עובד בשני הכיוונים. לפעמים אני המורה, והקהל לומד את השפה שלי, ולפעמים אני התלמידה והקהל נוזף בי שלא הכנתי שיעורי בית. אני עכשיו לא יכולה להתחרט על זה שאני מציירת את הקומיקס במקביל לפרסום. זה אומנם מלחיץ ושערותיי מלבינות טרם זמנן, אבל הפידבק בונה אותי.
תודה, חבר'ה!
