Yanni
או בשמו המלא יאניס כריסומאליס, הוא פסנתרן ומלחין יווני אוטודידקט, הופיע בכ-20 מדינות ברחבי העולם (כולל ישראל) ומכר מאלבומיו כ-20 מליון עותקים. (ויקיפדיה)
למה בעצם אני מטרידה אתכם בשעת ערב שגרתית זאת בהרצאה הלא צפויה הזאת על פסנתרנים יווניים?
ובכן קודם כל, כי זה מוזיקה, ומוזיקה זה טוב.
שנית, זו מוזיקה שכנראה שמעתם, גם אם לא ידעתם במי מדובר (למוסדות בית יעקב ומפיקותיהם יש הרגל מגונה להשתמש במוזיקה הזאת כמוזיקת רקע בשעה שזו פשוט עבירה על כל חוקי הטעם הטוב וכללי עריכת המוזיקה הקיימים בעולם. המוזיקה הזאת מספרת מדי הרבה והיא לא מתאימה להיות מוזיקת רקע. מי יאמר להם את זה?)
שלישית, מפני שאני אהבתי את המוזיקה של יאני עוד מילדות, והאזנתי לה במשך שנים ארוכות (ועדיין), ומהידע שאספתי במשך השנים- ליוצר הזה שהיצירה שלו כל כך יפה ועשירה יש מה לומר לכל אמן באשר הוא. חכמה בגויים תאמין- או משהו.
ולכן, בעצם, התכנסנו כאן היום.
א.
"ככל שתתעניין ביותר תחומים, היצירה שלך תהיה טובה יותר"
אם אתם אמנים, אתם כנראה מתעניינים ביותר תחומים מאשר התחום הספציפי בו אתם מתעסקים כרגע. בטח קשה לכם לבחור במה להתמקד, ובאיזה תחום להרחיב את הידע. ואם אתם חלק מעדת ה'אני יורה בכיוון אחד, לא רוקדים על שתי חתונות' - הנה סיבה טובה מדוע אתם צריכים להתחיל לחפש עוד חתונות לאכול מהבופה שלהן.
אז הבחור שלנו, כריסומאליס וכו', היה שחיין אולימפי בנערותו. בנוסף, למד לנגן על אקורדיון. אחר כך לימד את עצמו לנגן על פסנתר. תבחר תחום אחד! לא אמר לו אף אחד, מפני שהמשפחה שלו הייתה סובלנית, אם נאמין לדבריו. עברו שנים והנער גדל, נטש את מדליותיו האולימפיות ואת אקורדיונו, וטס לו לארה"ב ללמוד פסיכולוגיה. אם נתעלם מתיאורי הסובלנות המקוריים, אני יכולה לדמיין את אמא שלו מנופפת אחריו במטפחת לבנה ורוטנת באוזני בעלה: הילד מבזבז זמן, הוא הרי לא יהיה פסיכולוג. אם כבר הוא צריך פסיכולוג, בדיוק כמו אמא שלך. אבל כריסומאליס המדובר סיים את לימודי הפסיכולוגיה ו- כמה מפתיע- נטש את תעודת הפסיכולוג לטובת חברות בלהקת רוק שרק גירדה את קצה הפופולאריות אבל נשכחה בעודה מפרכסת שם. ישב לו אז כריסומאליס במרתף בית אחותו, ליד תעודת הפסיכולוג המאביקה שלו, ואמר לעצמו: עכשיו נעשה מוזיקה לבד.
מפה לשם, עברו שנים ארוכות בהן הוא כילה את נעוריו בבייסמנט חשוך, ואז לבסוף הגיעה הפריצה הגדולה שלו.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
פשוט מאד!
כריסומאליס שלנו חוזר ונשאל איך הוא מצליח לגעת בכל כך הרבה סגנונות מוזיקאליים, ואף פעם לא לחזור על עצמו. המוזיקה שלו כוללת ג'אז, רוק, ניחוח קלאסי, נגיעות אוריינטליות מעמים שונים, בלוז, ומה לא. אחד מעקרונות הבסיס שכריסו וכו' חוזר עליהם תמיד בתשובותיו, הוא להתעניין בהרבה תחומים.
זה לא אומר להתפזר- ממש לא.
זה אומר- לעודד את החושים הסקרניים שלך.
איך זה עוזר? בדרכים רבות. השחיה האולימפית, אמר המוזיקאי, לימדה אותי להיות נחוש, להציב מטרות ולהגיע עליהן. היא לימדה אותי על השקט של עולם המים, על העושר שלו, ועל זה שאתה יכול לעמוד ביעדים גם אם הם נראים בלתי אפשריים.
הפסיכולוגיה לימדה אותי על אנשים, על רגשות, על טרגדיות ועל אושר.
והאקורדיון? טוב, נו, זו סתם הייתה פדיחה קטנה מהילדות שלי.
בקיצור, אם אתה מפסל בחימר, ומתחשק לך להתעסק בגינון: לך על זה! זה לא משנה שזה לא קשור לפיסול בחימר, ושזה רק מבזבז לך את שעות הפנאי הדלות שלך. הגינון הזה שאתה חושב שהוא רק תחביב חסר משמעות, יוסיף רבדים ליצירה שלך בצורה שגם אתה לא תדע, אבל הקהל שלך ידע. כי ברגע שהמוח שלך מתעשר בעוד ועוד חוויות חושיות ומנטליות, היצירה שלך תהיה עשירה יותר גם היא, גם אם היא לא תתעסק ישירות בהן.
בניגוד לזה, אמן שמתמקד רק בתחום האמנות שלו, אולי יהיה לבסוף מקצועי ומחודד במאה אחוז, אבל היצירה שלו תהיה מונוכרומטית, לא תתחדש, וגם אם בתחילה הקהל יתפעם מהפנומנאליות שלה, לבסוף היא תימאס עליו מפני שהיא תהיה חדגונית.
ב.
"אם אהיה טוב מספיק, בסוף יכירו בזה"
בתקופה בה ישב כריסו וכו' במרתף בית אחותו ועבד על מוזיקה, אני מניחה שהרבה פעמים עברו מחשבות ייאוש במוחו. מי כבר יקשיב לי? בחור עני שאפילו לא יכול להיפטר מהמבטא היווני שלו? מי ייבחר אותי על פני כל היוצרים האחרים באמריקה הגדולה? הסיכויים להצלחה שלי, אמר כריסומאליס, שאפו לאפס.
אבל מדוע הוא המשיך?
האמנתי, אמר כריסומאליס, שאם אהיה מספיק טוב, לבסוף מישהו יבחין בי.
ו-נחשו מה- הבחינו בו בגדול.
אל תדאג לסיכויי ההצלחה שלך, אומר כריסומאליס, דאג לאמנות שלך. אם היא מספיק טובה, לבסוף תצליח.\
ג'
"נתוני הפתיחה שלך לא משנים, כי אם הנכונות שלך"
כריסומאליס המדובר, אם עקבתם אחריי מתחילת החפירה הנ"ל, הינו אוטודידקט. משמע: לימד את עצמו לנגן. ולא רק שהוא לימד את עצמו לנגן, הבחור הנ"ל לא הצליח ללמד את עצמו לקרוא תווים. מסתבר שמדובר בסוג של דיסלקציה ספציפית מאד, והבחור פשוט נאלץ להמציא לעצמו שפת תווים חדשה.
תוכלו לנחש שהעובדה הזאת לא מאד הקלה עליו בבואו לעסוק בהפקת מוזיקה, כי מי בעצם יטרח ללמוד את שפת המוזיקה שלו כדי להקליט עבורו את המוזיקה שהוא חולם עליה? יש לציין שיאני אינו קורא תווים עד היום, אך עם ההתקדמות הטכנולוגית העניין הפך למגביל פחות, וכיום הוא משתמש בתכנת מחשב שממירה צלילים לתווים, ולאחר מכן עובר עליהם בעזרת מומחה כדי לוודא שהתכנה לא שגתה.
יאני, אגב, ניחן בשמיעה פנומנאלית, אבל זה- הוא מתעקש- לא הייתה מתנה מולדת. הוא עבד עליה עד שהשיג אותה.
כריסומאליס תמיד חוזר על המנטרה הזאת: זה לא תלוי בנתונים שלך אלא בעקשנות שלך. אם תהיה עקשן מספיק, אם יהיה אכפת לך מספיק, הכלים או העמדה שלך לעומת אלו של אחרים יהפכו לחסרי משמעות. וזה אגב, מוכח בגדול על ידי כמה מגדולי האמנים שמשתמשים בלוחות אינטוס קטנים ואטומים ומגיעים לתוצאות עוצרות נשימה, ואפילו לגבי אמן אהוב מהמגזר שלנו- גדי פולק, שצובע בעזרת עכבר מחשב.
ד'
אתה חייב לאהוב את מה שאתה עושה
זה, אומר כריסומאליס, כלל שאי אפשר לעקוף מבלי שירגישו. זו לא רק נוסחה להצלחה, אלא גם אבן בסיס שבלעדיה קשה להגיע לתוצאות מוצלחות. Passion, ובעברית: להט. אם תאהב את מה שאתה עושה, הקהל ירגיש בזה.
מה לעשות אם לא אוהבים?
זה, כנראה, הסימן שעליכם לעזוב את התחום :) אוקי, אני צוחקת. גם לי יש תחומים שאני פחות אוהבת בציור (ספוילר: כל מה שלא אנושי או מואנש) אז מה עושים אם אתם צריכים לצייר משהו שאתם ממש לא מתחברים אליו? כריסומאליס לא מדבר על זה, אני מניחה שההשקפה שלו היא שזה יוצא מכלל 'אמנות' והופך ל'אמנות מסחרית', דבר שמן הסתם יכלול תחומים שנואים יותר שעל האמן לעמוד בהם. אבל הנה התשובה שלי: תנסה לאהוב אותם.
לדוגמא כשאני צריכה לצייר רחוב, אני מנסה להתחבר רגשית לרחוב הזה, או לשעה ביום שבו הסצנה מתרחשת, או לתקופה שבה הסיפור קורה. מנסה למצוא משהו שידליק בי את הניצוץ, את הPassion, הדבר הזה שיגרום לי לרצות להמשיך. קורה תמיד? לא. כשזה מצליח, זה מתגמל :)
ה'
"תפקידם של המבקרים לבקר, הם לא נביאים."
בתקופה שבה כריסומאליס עבד על המוזיקה שלו (שנקראת מאז מוזיקת ניו-אייג', עידן חדש) במרתף, השימוש בסינטיסייזר ובכלים אלקטרוניים אחרים בשביל מוזיקה 'קלאסית' לא היה מקובל. מוזיקה קלאסית נוגנה בכלים קלאסיים בלבד (כינורות, צ'לו, פסנתר, חלילים) ומוזיקה אלקטרונית נחשבה לנחותת דרג. בא כריסומאליס שלנו, ואמר לעצמו- מה לכל הרוחות? אני אומנם מלחין מוזיקה קלאסית, אבל יש לי פה בבית סינתיסייזר, ויש בו כל כך הרבה יותר אפשרויות מאשר כמה המאות שהתזמורת הקלאסית מציעה, ואני אשתמש בו, ועוד איך. הבעיה היא, שהמבקרים לא אהבו את השימוש של כריסו וכו' בכלים אלקטרוניים וקטלו אותו פעם אחר פעם.
כיום, אם שאלתם, לאף אחד אין שאלות בנושא. כריסו וכו' הבהיר לכולם מאיזה עץ עושים גיטרה.
ביקורת, היא ביקורת. מבקרים תמיד יהיו. למעשה, יש אנשים שזה התפקיד שלהם, והם לא גאונים או בעלי יכולת הכרעה היסטורית. בסופו של דבר, האמנות שלך תכריע, ואם הקהל יאהב אז הם יבלעו את הכובע. אתה יכול לבחור אם לקבל את הביקורת או לא, אבל לעולם אל תתייחס אליה כקובעת. אתה קובע.
ו.
"חוויות הן אינדיבידואליות, אבל רגשות- הם אוניברסליים"
זו הסיבה שאמנות מדברת לכל אחד, בלי קשר לשפה או תרבות. זה מפני שאם העברתם נכון את הרגש שלכם, זה לא משנה שהצופה לא השתתף בחוויה הספציפית דרכה הרגש הועבר (לדוגמא, התגודדות מפוחדת תחת קתות רובים בתחנת רכבת בדרך לאושוויץ), הרגש שאותו העברתם (במקרה שלנו- פחד וחוסר אונים) יועבר אליו, ולכן ייגע בו, ירגש אותו ויגרום לו לרצות עוד.
ז.
"אני מחכה שהרגש שאני חווה יעבור, ואז כותב מוזיקה על המסקנות שלי"
הרבה מהאמנים נוטים להיות אינסטנקטיביים וברגע שהם חווים משהו, מיד לשבת ולהוריד את זה לדף / לקנבס/ למקלדת. זה דרך מקובלת ומתגמלת מאד (היא גם עובדת), ומעניין לראות שהוא עובד בצורה שונה. כאשר הוא חווה משהו, הוא מכיל את הרגשות ומעבד אותם, ורק לאחר תקופה יוצר מהם. בצורה כזאת, יש ליצירה רובד נוסף של המסקנה ממרחק של זמן.
ח.
"ביקורת היא סם מוות לתהליך של יצירה"
יאני טוען שכאשר אתם בתהליך של היצירה, עליכם להתנתק מכל מחשבה ביקורתית, אפילו כזאת חיובית (!). כי ברגע שאתה יוצא מהמקום של היצירה הטהורה, ונכנס למקום המבקר (היי, זה יוצא לי יפה! אופס, אני מרגיש שזה גרוע, זה לא הולך לצאת טוב) היצירה שלך הופכת מלא מודעת למודעת, ולכן היא תהיה מעושה. אתה תתחשב בדעת הקהל, בחוויות הקודמות שלך ובעיניים שמסתכלות עליך והכנות של היצירה שלך תפגע.
ביקורת- תשמור לאחרי סיום התהליך. כשאתה יוצר, תהיה נקי מביקורת. תקשיב למה שיש לאמן שבתוכך להגיד, ותתן לעצמך להתבטא מבלי לדרג את היצירה בעודה נולדת. הוא קורא לזה 'כניעה' או 'התבודדות', יש מצב שהוא בסך הכל ברסלבי או משהו.
יש לי עוד הרבה מה להרחיב בנושא, אבל-
זהו בינתיים! תגידו כולם שלום ליאניס שלנו,
ותזכרו, לא להשתמש בו כמוזיקת רקע! או שארדוף אתכם לנצח.
תודה וערב טוב :)
מקורות: ויקיפדיה, יוטיוב, מוזיאון גראמי, האתר הרשמי של יאני
