בפוסט הזה דיברנו על הזדהות, וסוגי שוטים שיעזרו ליצירה שלה. השתדלתי לא לציין יותר מידי מושגים לועזיים אבל שוט היא מילה שמסכמת כל כך הרבה. זווית הצילום, מיקום המצלמה, מרחק, ובעצם כל מה שכלול בפריים. לכל שוט יש משמעות קצת אחרת. כל אחד יכול להשפיע על הקהל בצורה ייחודית משלו.
שוט למידע
בכל סצנה יש לנו מספר אלמנטים שמשחקים תפקיד. הרקע, האביזרים, הדמויות ותלבושותיהן. השוטים הבאים תופסים את תפקיד האקספוזיציה, חשיפת מידע. הם מתארים לנו את הסצנה, עוזרים לקורא למפות את החלקים, ומסבירים לו מי נגד מי. אפשר גם לטעון אותם במשמעות רגשית.
שוט מכונן (Establishing Shot)
בפריים הזה הנושא הוא הרקע.
כאן נספר לקורא המון מידע על העולם בו האירוע מתרחש. המקום, מזג האויר, והזמן ביום. זו הפסקה להעברת מידע, אקספוזיציה. ככזו, היא משדרת שלווה או שקט. מקסימום השקט שלפני סערה.
לרוב השוט מעניק לקורא תחושת ביטחון ואיזון. כעת הוא יודע היכן הוא נמצא על המפה, והוא גם מקבל את השדר הרגשי שהמידע הזה בעל משמעות מיוחדת.
השוט נוטה להופיע בתחילת סצנה כדי לבסס את המידע מיד, עוד לפני הארוע. או בסוף סצנה כמעין סיכום למה שהתרחש. או כמעבר בין סצנות. לעיתים דוחים את השוט לאמצע הסצנה כדי לפגום בתחושת האיזון ששוט כזה משדר הקורא.
השוט נדיר בגלל קושי הביצוע שלו, ולכן הוא גם יקר לצופה שמבין שזה הרגע להתעמק. אם הסופר חכם, השוט יופיע במקביל לרגעים משמעותיים במיוחד, וכך ישתלם לקורא, והוא יקבל תמורה לזמן שהוא הקדיש. (לחילופין הצייר יכול להשקיע במיוחד בפרטי הפרטים של הרקע כדי שלפחות יהיה שווה להתעמק בוויזואל.)
יש כמה דרכים ליצור שוט מכונן.
לונג שוט (Long Shot)
מכונה גם Wide Shot. הפריים הזה מציג את הדמות מכף רגל ועד ראש יחד עם חלק גדול מהרקע.
הפריים ממוקד בישות רוחנית: היחס בין הדמות לסביבה שלה. טיב הקשר שלה איתו. לכן מתארים את השוט הזה בעזרת מילות יחס כמו מרחק, גודל ועומק שדה.
האם הדמות רחוקה מהמצלמה, טובעת ברקע עצום מימדים? האם היא שולטת על הפריים ומתנשאת מעל קו האופק? אנחנו מספרים לקורא מה הדמות מרגישה לגבי הרקע הנוכחי. נוח לה או חדש לה? היא שולטת על הטריטוריה או נאבדת בו? בודדת או בחברה טובה? זרה או בבית?
לונג שוט רגיל מציג את הרקע ממרחק בו עדיין רואים את הפוזה של דמויות ואולי עוד כמה פרטים מרומזים. יש עוד ווריאציות לשוט הזה: לונג שוט מרבי, ושוט מלא - תכף נגיע אליו.
תוכלו לנחש איפה הדמות הזאת נמצאת?
לונג שוט מרבי (Extreme Long Shot)
מכונה גם Extreme Wide Shot. כאן נראה את הרקע ממרחק גדול מאוד. אם ישנן דמויות, הן תהיינה נמליות, צורה מזערית חסרת פרטים. בפריים כזה נראה נוף, מרחב. פיסה מהעולם של הסיפור. הפריים מספר לנו על הזמן ביום, סוג המקום, מזג האוויר ובעיקר - מייסד את האווירה והטון של העלילה.
אתם יכולים לנחש איזה סוג סיפור זה? לשער את הז'אנר?
שעת סיפור
מאסטר שוט (Master Shot)
זו מעין מפת דמויות שמציגה את כל השחקנים על ה"במה" שלהן - מקום ההתרחשות. זה סוג של שוט מכונן אבל הפאנל הזה מתמקד פחות ברקע ויותר בלהקת הדמויות. הוא חושף מידע אודותיהן, את הקשרים ביניהן, היחסים. אפשר להשתמש בשוט לא רק כדי להעביר מידע על המקום, אלא גם לספר מי נגד מי בעזרת שפת הגוף של הדמויות והקרבה ביניהן.
לאורך הסיפור נמצא את השוט הזה הרבה יותר מאשר שוט מכונן רגיל. בדרך כלל קורה כאן משהו. הדמויות פועלות. השוט הזה מניע את העלילה קדימה, במקום לעצור אותה.
יש לכם מושג מה הקשר בין הדמויות? נחשו האם השיחה שלהן טעונה רגשות חיוביים או שליליים.
זווית הולנדית (Dutch Angle)
בתמונה הזאת קו האופק יהיה עקום. המצלמה נוטה על צירה. אנחנו נראה משהו דומה אם נטה את ראשנו על הצוואר. הזוית יכולה להיות עדינה כך שהקורא לא ער לעקמומית, אבל הוא עדיין פתוח לתחושות שהיא משדרת. לעיתים נדירות - הזווית מוטית לגמרי כך שקו האופק אנכי לחלוטין.
היא מוציאה את הקורא מאיזון ומורטת עצבים. היא משדרת חוסר נוחות, חיים על הקצה, סכנה, מתח, ומצבים פסיכולוגיים קיצוניים כמו פרנויה, מגלומניה, דיכאון או שכרות.
נהוג לזרוק שוט כזה לכל סצנת אקשן ולפעמים סתם מפילים אותה אקראית לאיזה עמוד כדי שלא יהיה משעמם מידי. אבל לדעתי השוט הזה הכי משפיע אם מתחשבים במצבה הנפשי של הדמות. זה לא סתם שוט דינמי, זה שוט מלחיץ.
בתמונה הזאת, האם יש לדמות סיבה לחשוש?
שוט נקודת מבט (Point of View Shot)
כאשר המצלמה תופסת את המקום של אחת מהדמויות, כדי להעמיד אותנו במקום שלה, זה מפיל את הקורא לתוך הסיפור, כאילו האירועים עוברים עליו.
כל סוג של שוט יכול להיות נקודת מבט. לרוב זו יותר כמו חלון שהקורא מקבל מהבמאי, כדי לצפות בעלילה. לפעמים זו נקודת מבטו של ה"קריין" המיתולוגי, מספר המגילה. בדרך כלל כשאנחנו רואים דמות או רקע מזוית לא סטנדרטית, נוטים לכנות את זה שוט נקודת מבט, גם אם אין ממש ישות שעומדת שם במקום המצלמה.
אם נחשוב מה בכל זאת נמצא במקום הזה, איזו דמות, חפץ, או אפילו תחושה, מרחפת בזוית הזאת, נחשוב מה הדמות רואה שם - נוכל להבין את הסאבטקסט של הסצנה.
הדמות שאנחנו רואים בתמונה הזאת, האם היא זו ששולטת במצב?
הדמויות העיקריות
שוט מלא (Full Shot)
באן התמונה מציגה דמות שלימה, מכף רגלה ועד ראשה. היא נותנת לנו את מירב המידע אודותיה. ההבעה, התנוחה, ואפילו טעמה בביגוד. השוט הזה מאפיין את הדמות. זו הזדמנות מצוינת להצגת דמות חדשה או לספר על שינוי מהותי שעובר על הדמות.
אם אין בדמות שום פרט מאפיין וייחודי, אם התלבושת שלה אקראית וצפויה, והפוזה שלה שטוחה ולא מעניינת - השוט הזה מבוזבז לחלוטין.
נסו לנחש באיזו מאה הדמות הזאת?
מדיום שוט (Medium Shot)
זהו שוט שמשדר קרבה אנושית נייטרלית. זה פחות או יותר מה שנראה במציאות תוך כדי דו שיח רגיל עם מכר. הוא משדר תקשורת בין הדמויות, וגם מעודד קשר בין הקורא לדמות.
הוא מעדכן אותנו בהרבה פרטים מבלי לוותר על ההבעה של הדמות. אנחנו רואים מספיק מהתנוחה שלה, ואפילו חלק מהרקע, כדי שנוכל להבין את הסיפור האנושי שמתרחש לנגד עינינו.
השוט הזה הטוב מכל העולמות, ולכן מאוד נפוץ. הוא לא רחוק מידי ולא חודר לתחום האישי שלנו. שוט שימושי ונוח.
קאובוי שוט (Medium Full Shot)
בין המדיום שוט לשוט מלא יש עוד סוג של שוט: הקאובוי.
התמונה מציגה את הדמות מראשה ועד לירכיה - המקום בו נהוג לחגור נשק. השוט קרוב למדי ואנחנו נוכל לקרוא את ההבעה של הדמות, אבל גם רחוק בדיוק מספיק כדי להבהיר את העמדה הגופנית שלה.
דמות בתנוחה דינמית שמתאזנת על מותניה, מנצלת שוט כזה בצורה הכי טובה. השוט יכול להביע מאבק, מתקפה, הגנה, ואפילו להתריע מפני תרחיש כזה בפאנל של אזהרה. השוט שימושי בסצנות פעולה.
כמובן אפשר לחתוך את הדמות בכל מקום בין השוט המלא למדיום שוט, בלי לדאוג לכנות את השוט בשם ועגה מקצועיים. כל עוד לא קוטעים את הדמות בברכיים - הכל טוב.
מיקוד
תקריב (Close Up)
הפאנל מכיל רק את נושא הצילום, ומעט מאוד מסביבתו. כשמדובר בדמות אנחנו נראה בעיקר את פניה, ואולי חלק מהכתפיים שלה. הפאנל הזה מאפשר לנו לצוות על הקורא במה עליו להתעניין. זה יכול להיות אביזר, הבעה, תנועה, ובעצם כל דבר.
הוא לא אומר מילה. ובכל זאת, תוכלו לדמיין על מה הוא חושב?
תקריב מרבי (Extreme Close Up)
התמונה מכילה רק פרט מתוך הכלל. בפאנל כזה הקורא מאבד את מצפן המיקום הפנימי שלו וזה יכול להוציא את אותו משלוותו. תקריבים הם חדירה למרחב האישי של הקורא.
זה יכול לשדר חוסר נוחות, סגר, כלא, וקלוסטרופוביה. כשרוצים שהקורא יתעמק בעולמו הפנימי של הדמות - נוטים להשתמש בשוט כזה, והוא באמת מתאים לרגעים סוערים.
אבל תזכרו, זה שוט חודרני. לא תמיד העלילה הצליחה להרוויח את הזכות להתקרב כל כך בלי שזה ירגיש תוקפני. אם רוצים לעודד רוגע נפשי ופתיחות, כדאי דווקא להשתמש בלונג שוט.
איפה הסופר בכל זה?
שוט שמשדר רגש ועומק מסוימים חייב להיות מקביל לרגעים כאלה בעלילה. רגעים עמוסים בשכבות וסאבטקסט - וזה כבר לגמרי תלוי בסופר.
שוטים מוקצנים כמו תקריב מרבי, לונג שוט מרבי, וזווית הולנדית, מכריחים את הקורא להתעמק בסיפור. בהיעדר הוראות ברורות, ניעזר ברמזים שהעלילה העניקה לנו וכישורי הזדהות - או אינטליגנציה רגשית - כדי להבין בעצמנו את משמעות הרגע.
אם הכותב עשה את תפקידו, היתה לקוראים הזדמנות להכיר את הדמויות עד עתה, בהמשך ניווכח בהשלכות של הרגע הזה, והשרשרת הזאת תעזור לנו לקלף את השכבות ולהסיק את הסאבטקסט. להבין את הכוונות והמניעים שרוחשים מתחת לפני השטח. שוטים כאלה הופכים קריינות בוטה או בועות מחשבה גלויות, למיותרות כמעט לגמרי.
התמונה לא יכולה לפצות כשאין כלום מתחת לפני השטח. כשהעלילה ישירה ושטחית אין שום תרוץ להשתמש בשוטים כאלה. יש סיבה טובה מאוד לכך שספרי טינטין של הרג'ה, למשל, מרבים במדיום שוטים ובאופק ישר כסרגל.
פאנלים ייחודיים דוחפים את הקורא באופן אינסטנקטיבי להקדיש זמן לגלות עומק פנימי בעלילה. אם נחשוף בור ריק, הדבר היחיד שההיוצרים הרוויחו זה להדגיש עד כמה הרגע הזה שטחי.
סיפור אקשן ישיר ושטחי זה בסדר גמור, הרג'ה עשה את זה מצוין, ואין צורך להתנצל. אבל אם נציף את השטחיות בכל סצנה, הקורא ירגיש שהסיפור אובר-דרמטי וריקני במיוחד. הוא ילמד להתעלם מהנורה המהבהבת, מקריאת הזאב של הוויזואל, ויתנתק רגשית מהסיפור.
ועוד דבר אחד: כמובן אין שום בעיה לשלב בפריים כמה סוגי שוטים, כיד הדמיון הטובה.
כמה סוגי שוטים אתם מוצאים כאן?
מקורות (מכיל קישורים מתומלגים)
