[הנדסה לאחור או: הנדסה הפוכה. שם עצם. תהליך הבוחן מוצר קיים כדי לקבוע מידע ומפרטים אודותיו על מנת ללמוד כיצד הוא נוצר ואיך הוא עובד. Engineering 360 כתבה 7367]
הבטחתי לכם המשך, אבל האמת היא שעלי להתחיל מהתחלה. עד לפני לא הרבה זמן התחום הדיגיטלי תסכל אותי, ייאש אותי, דחה אותי, ויצאתי לקנות עפרונות חדשים. אפילו קניתי סקצ’בוק! כמו צייר אמיתי!
(יותר על הנושא בהזדמנות אחרת. בקצרה: מסתבר שאני לא צייר אמיתי.)
בכל אופן, האתגר המוזכר החזיר אותי ללוח. פשוט להעתיק. כל הלחץ הזה של המסך הלבן שבוהה בך ככה, ממצמץ בשמונה מיליוני פיקסלים שבורים. מבטיח לך אלפי אפשרויות שרק ממתינים לך בקצה אצבעותיך. אפילו החלטה פשוטה כמו גודל הדף הוא סיפור שלם כשהדף לא ממש ניצב מולך, אלא ממתין ללחיצת הכפתור, להקלדת הנתונים, המידות, הרזולציה. הכל כל כך מורכב. כל הלחץ הזה...
נמוג.
פשוט להעתיק.
שלב ראשון בחרתי לי ציירת. ואן-ג’י. האתגר הזה נתן לי רשות לחזור להשקיע שעות מבוזבזות בדפדוף בין ציוריה, אך הפעם התחמשתי במטרה ברורה. להנדס לאחור כל פעולה שהיא עושה כדי להשיג את התוצאות שלה.
אוקי, אז מסתבר שלהעתיק לא יהיה פשוט כמו שדימיתי. בהתחלה ניסיתי להעתיק ממש, כמו ילד קטן, שכבה מעל שכבה. מהר מאוד הבנתי שאני מתרוצצת בתוך גלגל ענק כמו עכברוש שחושב שהוא יגיע לאי אלו הישגים אם - רק ----
ירוץ קצת יותר מהר במקום אחד.
בחרתי לרדת מהגלגל.
חזרה לשולחן העבודה הנחתי שתי תמונות שחיבבתי של הצייר בצד הלוח. פתחתי ריבוע חדש צהבהב. כך שברתי שתי עפרונות בזרת אחת: ריבוע. צלעות שוות. זוויות ישרות. משהו שאפילו אני מסוגלת להבין בקלות. בנוסף, הבוהק המרתיע נמוג באור הצהבהב החמים שבקע כעת מהמסך שלי.
התחלתי לטפל בנושא כמו ב“מאסטר סטאדי”. אם אתם מקהילת הציירים - אתם יודעים למה הכוונה. (או, אם אתם כמוני, אתם צריכים קצת גוגל, אז פשוט תלחצו על המילים “מאסטר סטאדי”. זה לינק. הקו התחתי היה אמור לרמז לכם על העובדה הזאת.)
לא רציתי לשתף אתכם בזה, אבל מישהו חכם אמר לי משהו על כביסה מלוכלכת שלא הבנתי. בכל אופן, הנה תוצאת ה”מאסטר סטאדי” הראשון שלי:
דקת דומייה עד שהסומק שלי ימוג.
תודה.
כשאנו מנסים ללמוד את שיטותיו של האומן המדובר, התוצאה לא צריכה להיות דומה, או אפילו יפה. מטרת כל התרגיל היא כמו סיכום. במקום להשקיע זמן שהיה מתבזבז בדרך כלל על בהייה ריקנית ביצירה, תוך כדי ביצוע הסטאדי המוח שלנו רוכש כישורים חדשים. תובנות שהיו נשכחות מאיתנו לולא ה"סיכום" הזה. אנחנו "רושמים" את המסקנות שלנו בקצרה על דף, וכך זה נראה, למרבה הצער.
רמת התוצאה לא חשובה. העיקר הוא הלימוד שנרכש תוך כדי. וזה מה שאמשיך לאמר לעצמי כל עוד לא הוכח אחרת, ברשותכם: מה שלמדתי מואן-ג’י זה לא לפחד מקומפוזיציות צבע פשוטות, מביטויי צל מופשטים. לא לפחד להשמיט קווים, כי לא כל דבר חייבים לצייר. מותר לנוח, לפשט, להירגע. כל עוד הצורות הבסיסיות נמצאות במקום, ובמקום יפה - כלומר, הקומפוזיציה מוצלחת, והפוזה קולעת - כל שאר האלמנטים בציור הם בבחינת קישוט, מותרות. ובמותרות אנחנו חופשיים לתעות בעקבות הטעם האישי שלנו, תוך שימוש חסר היגיון בשכבות שילוב ומעברי צבע.
יפה, לא?
