כדור מרץ:) התהליך

ראש חודש אדר ב', תשע"ט

14:00

עמדתי ליד בר המים, מתלבטת בין תה שאינו מתקרר לעולם, לקפה הדורש חלב שטריותו עומדת בספק גדול. כפית הסוכר כבר נחה בפנים, מחכה להחלטה המכרעת. עוד שבריר שניה. ההפסקה שלי כל כך מזערית.

הפסיד הקפה.

נטלתי שקיק תה שלעולם לא הייתי קונה, כשדלת חדר המורות נפתחה, מאפשרת למשב רוח קל לחדור פנימה.

תלמידה השתרבבה לה. על ראשה קשת מחושים, שפונפוניה לא שרדו ככל הנראה את ריקודי ראש- חודש- אדר-ב'- הסוערים.

היא כנראה לא ראתה את ההודעה האוסרת על תלמידות להיכנס לחדר המורות בכל שעות היממה.

כשהבחינה בי, נעצרה לרגע. הקפיצים החשופים שעל הקשת נעו קדימה ואחורה וגרמו לי לחייך.

היא חייכה גם. הבטחון עמו נכנסה לחדר, חזר בבת אחת.

"אפשר לקחת מים?" שאלה הבחורה.

אז היא כן ראתה את השלט המוצמד את הדלת בדבק עולמים.

הנהנתי לה. אך היא, במקום להתקדם, חזרה לאחור, פתחה שוב את הדלת, ומשכה פנימה שתי חברות מקושתות- עליזות נוספות. סיימתי בזריזות את ענייני ליד בר המים בטרם תנושל ממני העמדה סופית, אך נשארתי לעמוד שם, משגיחה. אחרי הכל, הכנסתי הנה בנות בניגוד לחוק, רק לכבוד ראש חודש, השעה והפונפונים.

המארחת המשנית התקרבה עם גדודה בביטחון רב, ונטלה כוס אחת.

"יפה לך" אמרתי רומזת על הקשת המרוטה. היא חייכה, שולחת יד לכיוון המשוער.

"את מורה פה?" שאלה.

"כך אומרים..." עניתי לה.

החברות מאחור, חסרות סבלנות כבר. תכף תבוא מורה אחרת, וזה לא יגמר טוב. "נו, שירה!"

שירה.

"הנה הנה, הולכים... איפה המים הקרים פה?" היא מעבירה את אצבעותיה על שלושת המתגים, ואני מתפלאת. באמת לא נתקלת במיני בר מימיך? סימנים אונברסליים חם-קר-פושר, הם מידע חדש בשבילך?

הנחתי להן לעזור לה, והתיישבתי עם כוס התה שלי.

בדרכן החוצה, התעכבה ליד השולחן לידו ישבתי. שני דפי 4A הוצמדו אליו בסרט דביק, והיא קראה מתוכם בקול, טקסט מחורז, בקריאה איטית, מצרפת, המעידה שבחורתנו לא מרבה לקרוא או מעדיפה לקרוא טקסטים מנוקדים בלבד.

בסוף העמוד השני היא נתקעה. כל הווריאציות נוסו מבחינתה, וגרמו לי להתפתל על הכסא בחוסר נוחות ממשי. כשהעסק נהיה מביך, קמתי והשלמתי את שתי השורות האחרונות.

"מה זה? מה כתוב פה?" אין מבוכה. או שאין שכל ואין דאגות.

"נראה שהשיר מדבר על 'מה אפשר לדרוש מילד עם הפרעת קשב וריכוז, הרי זה לא בשליטה שלו." עניתי.

היא שתקה. מעכלת את המידע בקצב שלה. ולא רק.

"לי יש קשב וריכוז." אמרה, הולמת בי. "אז מה זה אומר עלי?"

שניה אחת. התזמון חשוב כאן. עם התוכן נסתדר כבר.

"שאת מיוחדת."

" יש לך משהו שאין להרבה אחרים" הסברתי מיד. למילה 'מיוחדת' יש קונוטציות מגוונות. שירה שתקה בגבות מכווצות.

"את לא הבנת" היא עונה בהיסוס. "אין לי קשב ורכוז. כלומר, יש לי הפרעת קשב ורכוז".

חייכתי.

אמיצה הבחורה. או אימפולסיבית. לא משנה בכלל. מה שהיא זה בסדר.

"אני יודעת. הבנתי. ואני אסביר לך למה אני מתכוונת. אני לא מכירה אותך, אבל אני מכירה עוד 100 ילדים וילדות כמוך, שקבלו את האתגר הזה בחייהם. אז אני מכלילה, ואת תקחי את מה שנכון לגביך ומתאים לך. כי ביחד עם האתגר קיבלת מתנות ודאיות, אני בטוחה.

יש בכם אנרגיה בלתי נגמרת, ויכולת להחזיק כמה משימות בו זמנית וללהטט ביניהם. היצירתיות, האומץ והעובדה שדווקא אנשים כמוכם הגיעו למקומות שאנשים 'רגילים' לא חולמים להשיג...

נכון, יש דברים משמעותיים בצד השני, אבל אותם את יודעת מצוין, כי כולם טורחים ומזכירים לך את זה כל היום."

היא עפעפה. בולעת. מנסה לבלוע, לעקוב אחר הפרטים הקטנים.

"יש לך פוטנציאל להגיע רחוק. את רק צריכה לשמור על עצמך, כן? אל תתני לאף אחד להפיל אותך"

היא חייכה. שרידים של חוסר אמון על פניה.

"תודה. אני... אחשוב על זה"

עוד רגע אחד הבטתי בה, בחורה צעירה איפשהו במסלול חיים לא פשוט. אין לי מושג עם מה היא מתמודדת, אבל ברור שהיא מתמודדת עם קשיים משמעותיים פנימיים וחיצוניים.

השפלתי מבט לכוס התה שלי. נותנת לה לצאת מהחדר. שומרת על עצמי מלתת לה את האפשרות ליצור קשר, ומתפללת בשבילה לאנשים נכונים בדרך שלה.

אני את שלי כבר נתתי. גם את ההפסקה שלי, וכוס תה פושרת אחת.

והיא נתנה לי רעיון.

הנה הוא.

תודה שירה!

נ.ב. הפרעת קשב וריכוז אינה מעידה בהכרח על לקות למידה, ולהיפך.

כל הפרטים המתוארים מדוייקים, השם בדוי.

* * *

קו מחשבה ושיקולים אמנותיים הם דבר חמקמק, שקשה לעקוב אחריהם בזמן אמת ועוד יותר מורכב לשחזר אותם.

אם אני רוצה לתאר את תהליך היצירה שלי, עלי להתמקד בשלושה שלבים עיקריים:

• הרעיון

• הסגנון

• הביצוע

1. רעיון הוא מושג דינאמי. כל יוצר מגבש את רעיונותיו בדרך משלו. לפעמים במחשבה, לפעמים בשרבוט, סקיצות, קשקושים...

לעיתים הרעיון יושב בראש ימים, שבועות או חודשים, ופתאום מקבל ידיים רגליים וצורה, ולפעמים הכל כל כך פשוט ו- "איך לא חשבתי על זה קודם".

את המקור לרעיון אתם כבר יודעים. האוכלוסיה גונבת הלבבות הזו, שהדבר היחיד שאנחנו עושים איתה זה לדכא את היצירתיות שבה. שהיא בעצם אחד הכוחות החזקים, כמו גם הדרך שלהם לחוות את העולם הססגוני שמסביבם.

אז תנו להם כדור ותראו מה הם יעשו בו...

הרעיון נדד בין פורמטים שונים, עד שהתגבש לצורת מעגל. סחרחורת. לא גומרים לזוז.

הוספתי מוטיב של ניגודיות. מה קורה בהשוואה לילד אחר, סטנדרטי, בסיטואציה זהה. ואז הוספתי גם מימד של זמן. בתוך 60 שניות, מה הוא מספיק לעשות עם הכדור? הסתדר לי יופי עם הסחרחורת.

עכשיו העיצוב המעוגל, משמש גם כשעון.

עד כאן, הבסיס של הרעיון מספיק מגובש כדי להתחיל להלביש לו צורה.

2. סגנון. אחרי שהמתווה בנוי, ואגב, הוא אף פעם לא סופי, גם לאחר קו הגמר, פניתי לגיבוש הדמות שלי. היו לי דרישות. הוא צריך להיות שובב, אבל גם מתוק וכובש.

עברתי דרך ארוכה וממושכת, שהותירה המון דפים זנוחים במגרה.

לא אהבתי. לא התחברתי.

אז קראתי לעזרה: @ליקי; @ronitg איזה ילדון נראה כמו מי שתמיד מסתבכים לו העניינים?

אבל לא הייתי שלמה גם איתו. לא מספיק חמוד. לא כבש אותי. סתם ילד.

דף חדש, סגנון אחר.

הילדון החדש הצליח לכבוש את המקום הראוי לו, ועכשיו אפשר לעבור אל הביצוע.

3. הביצוע הוא החלק הקל אבל לא נקי מהתלבטויות. סגנון אינק וסגנון צביעה, ותמיד יש קולות מעצבנים של 'אולי עדיף אחרת'... אוף!

וטעימה של צבע:

עוד לא סיימנו, כן? תנוחו קצת....