לפני כמה חודשים, כשהייתי צעירה ויפה, ציירתי את פרק 34 של 1:0. בפרק רואים את אחד הפושעים מקבל הוראות מהחבר שלו בנוגע לאיך בדיוק הוא 'יוריד' את יונה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הפושע ההאקר נותן לפושע השני אקדח טייזר ומדריך אותו בנוגע למיקום של בית ההארחה, שם תתארח יונה עם התיכון בו היא לומדת. הפושע מהסס מעט, וכשההאקר מזכיר לו שזה או יונה, או הבת שלו- דקלה, הוא מסכים.
כך זה נראה בדראפט הראשון:
אחרי ששלחתי את זה לעורכת, היא חשבה שזה מדי מפחיד. שאלתי אותה: מה מפחיד? הרעיון שמישהו יתנקש ביונה?
היא ענה: לא, השקט של הפושע, והדריכה של האקדח.
חשבתי על זה קצת, ואז שלחתי לה גרסה נוספת
היא אמרה: כן, זה בסדר
חשבתי לעצמי: באמת? זה הכל? בועה נוספת שבתוכה המילה 'בסדר?' זה היה נשמע לי מופרך.
אבל למחרת, פתחתי את שני הקבצים והעברתי בין אחד לשני. פתאום הבנתי למה היא התכוונה.
בגרסה הראשונה, הדריכה של האקדח הייתה התשובה. דמיינו לעצמכם. מרתף חשוך, אי שם, שני פושעים מתכננים התנקשות. אחד מהם מהסס, והשני משכנע אותו. הראשון מגיב בדריכת אקדח. אתם נשארים במתח, קליף האנגר. מה יקרה? הוא הסכים? הוא יעשה את זה? למה הוא לא מדבר? על מה הוא חושב? מה יש לו עוד בכיסים?
בגרסה השניה, הפושע אומר 'בסדר.' בסדר, זה אומר- כן, אני אעשה את זה. אה, אתם אומרים. אוקי. הוא יעשה את זה. עכשיו המצב ברור. יונה בסכנה, הוא בדרך להרוג אותה. אנחנו יודעים מי נגד מי.
לכאורה, הגרסה הראשונה אמורה להפחיד פחות, כי אתם לא בטוחים אם יונה בסכנה או לא. יכול להיות שהיא תהיה בסדר, נכון? והגרסה השנייה, בה הפושע מסכים להרוג אותה, אמורה לסמור את שערותיכם. אבל לא, באיזה דרך שעוד לא הבנתי אז, זה היה להיפך. וגם אם לא הבנתי, ידעתי שזה בבירור ככה.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, קראתי איפשהו דו שיח בין שני אנשים. אחד אמר לשני 'אם יש רחש מוזר בחלון, אל תתכווץ במיטה. תיגש לחלון ותבדוק מה זה. רוב הסיכויים שתגלה שזה ענף של עץ שנע ברוח, ואז תוכל לחזור לישון בשקט.' אני אימצתי את זה כדרך חיים. אבל אחרי חילופי האימיילים עם העורכת גם הבנתי מה זה אומר:
מה שאתה לא יודע לגביו כלום, מפחיד עוד יותר.
הלא נודע- כמו שאומרים, גרוע מכל. אין שמחה כהתרת ספקות. וזה באמת ככה! לא שהתכוונתי להפחיד את הקוראים שלי, ממש לא, רק רציתי ליצור מתח קל. אבל בלי להתכוון פתאום גיליתי משהו על הפחדות.
לא צריך ג'אמפ סקיר* (הפחדה פתאומית) בשביל לגרום לקהל להצטמרר. הדבר הכי מפחיד זה המשהו הזה שהם עוד לא יודעים עליו דבר.
בספרו "להבין קומיקס" של סקוט מקלאוד, יש קטע שמסביר על 'טכניקת בין הפאנלים', שאני ממש אוהבת את הפסיכולוגיה מאחוריה: "להרוג אדם בין הפאנלים זה לדון אותו לאלף מיתות". בלי קשר, זה ציטוט לפנתיאון, ואפילו מצאתי אותו באתר ציטוטי ההשראה quotefancy, הנה תראו
אבל בואו נתרכז.
יש פאנל אחד שבו מגיע נבל ואומר" עכשיו תמות!" והקורבן צועק: "לא, לא!!!", ובפאנל אחריו רואים את הסצנה מרחוק, בלי הדמויות, רק קו השמיים של העיר, וברקע זעקת הקורבן.
לכאורה, מראה הפגיעה יכול היה להפחיד יותר, לא? לא, לא. ברגע שהכותב מנע מאתנו לראות את הפגיעה בקורבן, הוא גרם למוח שלנו לדמיין פגיעה נוראית הרבה יותר. ולא רק שהדמיון שלנו ישתולל ויגרום לנו לאימה זוועתית מהפוגע, הדמיון שלנו לא עוצר. אם היו מראים לנו פגיעה, היינו מזדעזעים, וזה היה נגמר כך, בתמונה הזאת. ברגע שהתפקיד עובר לדמיון שלנו, הקורבן מהסצנה נפגע שוב ושוב, לנצח, בזוועה שאף אחד לא אמר לנו שהתרחשה. הדמיון שלנו פשוט בלתי ניתן לעצירה, הא?
מלך ספרי האימה סטיבן קינג שולט בטכניקה דומה. אומר את האמת, אני לא אוהבת אימה, ולא מתחברת לז'אנר. אבל קראתי כמה, בשביל מטרות מדעיות כמובן, ושמתי לב שהוא עושה זאת שוב ושוב:
הוא מטשטש בכוונה.
בתחילה חשבתי שזה משהו מרגיז כזה שהוא עושה, כשאין לו כוח לחשוב על הפרטים. זורק כמה אלמנטים, כמה תהיות, כמה חששות, וואלה כמה נוח. אבל לאט לאט שמתי לב לתחושת הפחד שזה בונה אצלי. לא רק שאני לא יודעת ממה עלי להיזהר, הדמיון שלי מראה לי דברים הרבה יותר מפחידים מאלו שיכולתי לקרוא עליהם. המתח האיטי הזה, שנבנה מתוכי, הוא הרבה יותר עוצמתי. הכוח שלו חזק הרבה יותר כי הוא חלק ממני, כי אני יצרתי אותו, ולכן אני משוכנעת הרבה יותר שעלי להיזהר ממנו.
אתם לא חושבים שזה כוח מסחרר?
עוד משהו שרציתי להוסיף, ששמעתי לא מזמן. הדבר המפחיד בלא נודע, זה שאנחנו עשויים לקשר אותו אלינו יותר בקלות. אם לרוע יש שם, פנים ותיאור ברור- אנחנו יודעים בבירור, הוא הרע, הוא לא אנחנו. אנחנו בצד של הטובים. אבל כשהמצב אחרת, כשהכל מטושטש, כשיש אימה אבל לא ברור מפני מה- הגבולות מטשטשים, ואז עולות תהיות אחרות. אולי אנחנו רעים? מה שמתואר כאן, אולי זה לא משהו רחוק, אלא מפלצת שעשויה להסתתר בכל אחד ממנו? וזה, רבותי, דרגה שונה לגמרי של אימה, תסכימו איתי.
טוב, זה פוסט די ארוך על ז'אנר שאני נמנעת ממנו באדיקות, הא? אבל עוד דבר אחד לסיום: בלי ג'אמפ סקירס.
ועד הפעם הבאה, שתהיה כנראה בתשפ"ג, להת'!
מקורות:
Understanding comics, Scott Mckloud, 1993
