כתבו: פיציקטו והגיבן
פיציקטו: עד כמה ציורים מצמצמים את יכולת הדמיון שלנו, של ילדים בעיקר?
הגיבן: כולם שואלים את זה. מהי מסקנתך?
פיציקטו: אני מסתמכת על כמה הנחות יסוד.
א. דמיון בנוי על המושגים שרכשנו בעבר.
ב. הדמיון יכול להרכיב אותם, לעוות וליצור מהם דברים חדשים.
להיכן הדמיון יוביל אותנו? תלוי כנראה בנתונים אישיים לכן זה משתנה מילד לילד ומאדם לאדם. ילדים משתעשעים עם הדמיון שלהם כל עוד זה בטווח הנורמה של ההתפתחות שלהם. מצד שני יש להם פחות מושגים ומידע ולכן הם לא יכולים להרחיק לכת איתו יותר מידי, או להגיע לסיפורים משמעותיים. למה נזכרתי בזה? אחרי שקראתי את קורמו לפני שנה, וראיתי בדמיון תמונות אחרות, למרות שהפרטים והידע לא השתנו. הסופר הצליח לתת השראה לדמיון רחב יותר מזה שהכרתי. כשספרו לנו בגן את סיפורי התורה, השתמשו בהמחשות חזותיות - כמו תמונות, או המחשות מילוליות - לצורך הפשטה, כדי שנבין את המושגים. ותכל'ס, ההפשטה זה הדבר שנשאר. לי בכל אופן... עד כמה אני, או כל ילד אחר יכול לפרוץ את הקוביה הזו שמוגבלת בגלל מושגים מצומצמים? חוויה של בעלי תשובה למשל, היא הרבה יותר משמעותית כשהם נחשפים לסיפורי תורה בגיל מאוחר, (אני מדברת על הגיל ולאו דווקא על העובדה שיש להם יותר מושגים. למרות שזה גם משפיע) האפשרויות שהם יציירו בדמיון שלהם, יהיו הרבה יותר רחבות.
הגיבן: אני מנסה להבין לאן את חותרת. בעצם את אומרת שהדמיון של כולנו מצומצם בגלל מושגי יסוד שהטביעו בנו מגיל צעיר?
פיציקטו: אני משערת שהרבה מהתפיסות שלנו לגבי מושגים שהצריכו דמיון בילדות נשארה כפי שהיו. או שנשארתי עם הציורים ההם מהגן, או שהפרטים שציירתי בדמיון נשארו מוגבלים כפי שהיו אז.
הגיבן: זה הגיוני.
פיציקטו: אוקי. עכשיו מה קורה בקומיקס? כשהקומיקס לא מספיק טוב. נותנים לילד סיפור, אבל לא נותנים לו לדמיין. הקורא לא צריך לדמיין שום דבר, הכל מונח בתוך הפאנלים כמו כפית לפה.
מצד שני יש קומיקסים שנותנים כל כך הרבה ידע ומרחב לדמיון וחשוב שהם מופיעים בצורה הזו. למשל אלי וגולד שנותנים תחקיר שלם בתוך הסיפורים שלהם. המון ידע חזותי שלא יתכן להשיג בדרך אחרת.
הגיבן: כמו שאת אומרת, דווקא כשקומיקס לא עושה את תפקידו הוא עלול להרוס את הרצון של הילד להיטמע בעולם של ספרים וקריאה כי הוא מספיק חכם להבחין שזה לא נותן לו דבר מעבר לסיפוק חולף של כמה רגעי שיעמום. חסר את ה"מעבר". מה שעל העמוד מייצג בדיוק את זה. מה שעל העמוד, וקל ונגיש לצרוך את החומר כשהוא מוגש באופן ישיר כל כך והקורא לא צריך להשקיע מעצמו. בואי נתחיל מהתחלה. דימיון הוא בעצם דרך לעבור הלאה, למשוך את חוט היצירה שהכותב הציע בפניך ולפתח אותה לרבדים אחרים ואישיים משלך. אם כן, מה ישכנע את הילד להמשיך מעבר לעמוד, לרצות לדעת עוד? זו השאלה האמיתית כי ברגע שנעורר בו את הרצון הוא ינסה לספק את זה במגוון דרכים ואחת מהן תהיה דמיון.
פיציקטו: מרחב. זה הדבר העיקרי שפותח את הדמיון. העובדה שמה שאני רואה זה לא כל מה שיש. כשאני צריכה לנחש, לשער או לבצע השלמות, אז אני מדמיינת. מה יש במשחקי ילדים חוץ ממרחב?
הגיבן: לא הבנתי. את טוענת שמחסור בפרטים מפתח את הדימיון?
פיציקטו: תאמינו שהקורא עצמאי מספיק כדי להשלים פרטים בעצמו. אם בציור עצמו אין סיפור, אין לדף שום משמעות מעבר לזו שמוגשת לקורא בבירור. המרחב הוא בהשלמות שצריך לעשות בין הטקסט לאיור. הדמיון קשור לחשיבה והוא חלק מהמערכת הזו. אם הפרטים בתמונה יוצרים סיפור מעבר לטקסט, הילד יתהפנט אליהם כי הוא גילה מרחב חדש.
הגיבן: לא הבנתי עד הסוף למה את מתכוונת במילה מרחב.
פיציקטו: מקום לא סגור. אני יכולה/צריכה להחליט לבד מה המשמעות של הפרטים החזותיים שהמאייר בחר להתייחס אליהם בבניית הסצנה. אם הכל נמצא בטקסט לא יהיה לי מרחב.
הגיבן: אבל אם הטקסט מציין חצי מהמידע והציור את החצי השני - איה המרחב? הם משלימים אחד את השני בלי העזרה שלי.
פיציקטו: לא תמיד. אם הציור מציע תוכן נוסף מעבר לסיפור, הוא לא משלים משהו מוגדר אלא יוצר 'סיפור בתוך סיפור'.
הגיבן: אוקי, אז בעצם זה אחד מהכישלונות במתן איכות בסיפורים מצוירים, כשהמידע כפול והציור רק "מאייר" את הטקסט בלי לשאת במשקל הסיפור בזכות עצמו. וכמובן, כישלון באיכות הוא כישלון במטרה של סיפורים, שאולי היא אמורה להיות דימיון. יש עוד כשלים?
פיציקטו: סיפור שלא מעביר מידע בצורה אמינה - למשל חוסר היגיון כללי , או פרטים היסטוריים שגויים , הוא סיפור כושל. הרחבה של ידע חייבת להיעשות בצורה אמינה ואותנטית, עם ציורים שמספרים שהבנאדם יודע מה הוא עושה ומתאים את עצמו לסביבה ההיסטורית/המקומית/התרבותית. כמו שאת אומרת, אין לאף אחד זכות לפזר מידע מוטעה.
הגיבן: אם כן, טענה נוספת שלך היא חוסר השקעה ברקע של הסיפור, בבניית עולם אמין. גם אם הסיפור שלך מתבסס על דבר קיים כמו ביוגרפיה או דרמה היסטורית (כמיטב מסורת הפופ שלנו) אתה עדיין צריך לברר איך העולם הזה עובד. מה החוקים שלו, מה הגיוני שיקרה ומה פחות. וכשמדובר בסיפור בדיוני על אחת כמה וכמה.
פיציקטו: בדיוק. ומה בקשר לביצוע עצמו?
הגיבן: הביצוע של הציור דייקא?
פיציקטו: גם וגם. כלומר, דיברנו על ה'מה' ולא כל כך על ה'איך'. הרמה של הטקסט - מבחינה לשונית ספרותית, הבניה של של הסיפור/הרצף. בציור- מעבר ל'כמה זה נכון', שיהיה שימוש טוב בכלים שהציור נותן לנו. כמו הבימוי, תאורה, אווירה.
הגיבן: זה הדבר השלישי שהורס את האיכות, אם הטקסט והסיפור והציורים אינם מקצועיים?
פיציקטו: דיברנו על זה, אני מרגישה שקומיקס עוצר את הדמיון.
הגיבן: אוי ממש לא הבנתי ממך את זה. חשבתי שאת טוענת שרק אם ספר הקומיקס דפוק הוא עוצרים את הדימיון. לדעתי אם יש ספרי טקסט טובים שסוחפים אותך, על אחת כמה וכמה שספר וויזואלי טוב מסוגל לעשות את זה. לא? ובעוצמה כפולה ומכופלת.
פיציקטו: איזה ויזואל? הוא צריך להיות מספיק חזק.
הגיבן: אין ספק שעליו להיות מאוד מביע.
פיציקטו: אני לא מכירה משהו כזה.
הגיבן: ייתכן, אבל הפוטנציאל לא בטל בגלל שלא ראית אותו מתבטא במציאות.
פיציקטו: אני מדברת עכשיו על מה שאמרת - עמוק וסוחף. כמה עמוק זה כבר יכול להיות אם מסתמכים על הויזואל ואת צריכה להבין ממנו גם את הרגש כי אין תיאורים מילוליים? אני מתכוונת לכל מה שמעבר. איך אני מקבלת?
הגיבן: אם בספר את מסתמכת על תיאורים, למה שלא תוכלי להסתמך על ציור של התיאורים?
פיציקטו: וכל מה שעובר בראש?
הגיבן: סאבטקסט.
פיציקטו: לא רק. הרהורים, התלבטויות.
הגיבן: כל זה אמור להיות בסאבטקסט. ואם זה לא - בעיה קשה.
פיציקטו: כפי שאמרת, זו אומנות.
הגיבן: לא אומנות בלתי אפשרית. אבל לא הסברת לי למה עדיין. למה וויזואל חוסם עומק? אני לא מבינה. גם לפני כן לא פרטת. ציינת רק למה חוסר ברמה חוסם. לא הסברת למה את מאשימה את עצם מהותו של הוויזואל.
פיציקטו: יש פה שני עניינים. מבחינת הדמיון, וויזואל שאינו מספיק טוב לא ייתן מספיק מרחב לדמיון. מבחינת עומק - הוא לא חוסם. הוא פשט לא נותן.
הגיבן: בעיני הציור לא צריך להיות שיא הרמה כדי להעניק חלון לעולם בנוי וסוחף. קחי למשל את סקוט מקלאוד שמעיד על עצמו שחסר לו מאוד מבחינת אנטומיה ואיור, בכל זאת הוא מסוגל לפתוח בפנינו תמונה מרהיבה רק בגלל העולם שהיא מייצגת. כשאני אומרת שהסיפור סוחף זה אומר שהמראתי על כנפי הדמיון לתוך העולם שמעבר לדף. כן?
פיציקטו: כן.
הגיבן: לא הבנתי למה וויזואל בעצם מהותו חוסם את זה.
פיציקטו: את זוכרת שניסו לצייר בפורום כלשהו דמויות של ממלכה במבחן? היו כאלה שממש התקשו לקבל את הדמויות ההן בגלל שזה לא תאם את הדמיון שהתפתח להם במהלך הסיפור. אם דמיינתי משהו, והציור לא מבטא אותו מספיק, אני מרגישה שהתפספס פה משהו. הציור צריך לתת אותנטיות, אווירה ופתח לדמיון הוא צריך להצית אותו ולא לגרום לי להרגיש ש 'הי, אני בניתי משהו אחר, והוא הרבההה יותר טוב!' את מבינה אותי?
הגיבן: אני מבינה ספציפית את הדוגמא שהבאת. מדובר פה בסיפור שבחרו לגשת אליו דרך מדיום מסוים. בחירת המדיום היא אחת ההחלטות הקריטיות בהם הסופר עומד בראשית היצירה. האם הסיפור מתאים לרומן? לקומיקס? לסרט? לאנימציה? לסיפור של אם לביתה בטרם לכתה לישון? והסיפור חייב להתאים למדיום שבחרתי בכל עצמיותו. ואין ספק שבמקרה של קינן היא צדקה כשהיא בחרה בטקסט. זו הדרך שעוררה את הדימיון, את ההזדהות, את האהבה של קוראים רבים כל כך בעולם.
כשמישהו רוצה לעשות רימייק, חייבת להיות לו תמונה ברורה של הסיפור ואיך יכול להיות יותר טוב במדיום אחר. ואז זה גם יהיה סיפור אחר. אותו רעיון, אותן דמויות אבל סיפור אחר כי צריך להמיר את הסיפור המקורי. אנחנו מצטערים כהופכים ספרים שאהבנו למדיום וויזואלירק מתי שהיוצרים לא חושבים על זה. אם הם רק יעבירו. התוצאה תאכזב בתוך אותה מדיום שני, אם לא ביצעו המרה ודחסו ריבוע לתוך חור עגול. העולם היחיד שהיצירה החדשה מייצגת מאחורי המסך - הוא הנוסטלגיה לספר המקורי, כשבכל כתם צבע הוא יזכיר לנו למה המקורי היה הרבה יותר טוב. אז מה הקטע?...
פיציקטו: מובן, ויש לקחת בחשבון שכל אחד מדמיין בדרך שלו. כל אחד יכול להוסיף לעולם את היצירה שלו, ואת מה שהוא רואה בעיני רוחו. זה היופי של האומנות.
הגיבן: צודקת. אבל יותר מזה. זכור לך בוודאי בפורום אחר, שכשהעלו ציורים של דמויות אהובות מספרים היו תגובות ממין "אני דמיינתי אותו אחרת". אבל כצייר כלשהו העלה ציור מוצלח איש לא פצה פיו ולשונו! האם דווקא הוא זה שקלע לדמיונו של כל הקהל כולו? הרי זה לא מסתבר. אלא מאי? שמיד הרגישו את ההנפשה המכבדת שמאחורי הציור, את העולם שמעבר לטקסט שהומר למדיום אחר, והתמונה החדשה תפסה בקלות את מקום התמונה הקודמת שהיתה לקורא בראש, כי העולם שמעבר עדיין שם.
פיציקטו: בדיוק.
הגיבן: תמונה זו רק תמונה. זה לא מייצג את כל הצדדים שיש לחלומות שלנו. אף אחד מחמשת החושים אינו רלוונטי בחלום. אפילו מימדי הזמן והמרחב לא פועלים כשורה שם. אולי חוש אחד או יותר תופסים את הבמה לכמה חלקיקי רגעים אבל זה לא עצם החוויה. החוויה היא תהליך מוחי מעבר לחושים הפיזיים שלנו. שם אנחנו פשוט יודעים דברים שבדרך כלל נמצאים מחוץ להשגה שלנו, מבלי שנוכל לומר ראינו זאת, שמענו, טעמנו. אנחנו יכולים להפוך את העצמי שלנו לישות אחרת לגמרי, להתנתק בכלל מכל מה שאנחנו מכירים בעולם הערות. זהו עולם הדמיון שלנו. ולכן אני אומרת לך שטקסט, תמונות, הם כלום, הם מסך שמסתיר מאחוריו עולם שלם.
...או ריק שטחי ונבוב.
פיציקטו: אבל הם כלים לקחת אותך.
הגיבן: כל אחד מהם מסוגל לכך! וגם כל כלי אחר שתוכלי למצוא, בתיאוריה. אף אחד מהם לא יכול ליטול את הדימיון מהקורא כי הדימיון לא תלוי בחושים פיזיים, לא באף אחד מהם. אנחנו מדמיינים עם כל החוויה שלנו, תמונות או מילים או מוזיקה הן רק הצעתו של היוצר. הוא יכול להציג בעזרתן חלון מצומצם לעולם שלו, או תמונה ריקנית שאינה מייצגת דבר - וזה הדבר שימית את הדימיון מהר מאוד. גם אם זה התמונה נבנתה רק בעזרת טקסט.
פיציקטו: טוב.
הגיבן: הספקת לשפוך את כל מה שהיה לך על הלב, או שרק אני?
פיציקטו: אף פעם לא אצליח.
הגיבן: אם יורשה לי?
פיציקטו: תנסי.
הגיבן: את לא מסכימה עם כל דברי?
פיציקטו: אני מסכימה שדמיון הוא מעבר לחושים. הוא חייב להיות כזה. יש דברים שמציתים ומעוררים אותו, וזה מה שיעשה ספר טוב. אני בכל אופן זקוקה להשראה טובה כדי לדמיין.
הגיבן: יפה אמרת.
פיציקטו: את אומרת, שעצם העובדה שהסופר בחר לתת את הסיפור בצורה המסויימת - קומיקס לענייננו, הוא מכניס אותנו לעולם שהוא בנה לפנינו ואנחנו רק צריכים להסכים להישאב אחריו. אז מהצד שלי, כדי להישאב לקומיקס, הויזואל צריך להיות מלא באווירה, פרטים ויופי יוצא דופן. אני שמה דגש על אווירה.
הגיבן: אוקי, אני איתך בינתיים.
פיציקטו: אני חושבת שבימוי טוב אמור לפתור הרבה בעיות בהעברה של עומק ורגשות. כמו סרט.
הגיבן: אם את חושבת כך, למה טענת בהתחלה על הוויזואל עצמו שחוסם את הדימין?
פיציקטו: אם הויזואל לא מספיק טוב, לא מעורר ולא נותן שום דבר מעבר, מה נשאר לי לדמיין?
הגיבן: אני שוב מבינה שאת אומרת שרק כשהוויזואל גרוע זה חוסם את הדימיון.
פיציקטו: הוא לא חייב להיות כזה גרוע... אולי גרוע מבחינת הבימוי.
הגיבן: אוקי.
פיציקטו: ושוב אווירה. כי זה מה שהכי קונה אותי בציור.
הגיבן: טוב אנסה להגיד עוד משהו ותראי אם זה זה. *טסטינג טסטינג*
טענתי שהאומנות הסיפור אמור לייצג עולם שאמור לעמוד מאחוריו, "בניית עולם" זה מקצוע. בלי שיהיה משהו מאחורי המסך של הסיפור, הדימיון מת. וזו יצירה בלי אווירה, כפי שכינית את זה.
הדבר השני שיכול להמית את הדימיון, ואת זה גם אמרת בעבר - היא הגשה בכפית. אם הסיפור כולו נמצא על המסך, איך לקורא מקום להעניק מעצמו, אין מעבר, ואין עומק. אין עולם מאחור. הכל על המסך השטחי והרדוד, ואין זה משנה אם המסך הוא סיפור במילים או בתמונות. כן?
פיציקטו: כן.
הגיבן: אם אכתוב פרק טקסט כזה -
הגיבן: (...חכי זו דוגמא מהשנאות שלי. שולפת)
פיציקטו: 😂 אחרי כל זה תהיי חייבת לספר לנו את מי את כן אוהבת
הגיבן: ראי את הדיאלוג הבא.
פיציקטו: הטקסט מזכיר לי טקסט של ספר ולא קומיקס. האמת היא שגם זה לא. כי הרבה חלקים, אמורים להיות מבוטאים מחוץ לדו שיח, בדרכים אחרות. אם הקומיקס יציג בוויזואל גם את העצב והתסכול של הדמויות, שוב נראה כפילות. אני אוהבת בספרים של אלי וגולד, שהם לא מספרים עד הסוף.
הגיבן: הם תמיד משאירים טעם כזה של עוד. מה -- זהו? זה כל מה שתגלו לי על הנושא? אבל יש כל כך הרבה שאני לא יודעת על מה שסיפרתם לי הרגע!
פיציקטו: למשל "אני בלה בלה בלה- בעצם!" ואז, לכי תביני לבד מה קרה.
הגיבן: הם תמיד דחפו אותי לפתוח ספרים ולשאול שאלות. אם יורשה לי להגדיר את הבעיה בדיאלוג שהבאתי:
הדמויות שם מביעות את כל הרבדים של המחשבה שלהם, בלי להותיר דבר מאחורי מסתור של נימוס, טאקט או בושה. אנשים בוגרים לא מדברים כך. לא רק שזה לא מציאותי וילדותי וקרינג'י ברמות אחרות, זה גם לא מותיר מרחב לדמיון של הקורא. את אמרת את זה כבר, תמיד כשמשאירים לקורא חלק מהעבודה - זה פותח את הדמיון שלו, סוחף אותו.
כשאנחנו מדברים על ספר טקסט, כל הרבדים נגישים לסופר. באבחת עט הוא יכול לשלוף את המילים שיציגו את כל הפנים של הסצינה, לכן זה הזכיר לך סצינה מתוך ספר טקסט. בואי נגיד שבמקרה כזה העבודה שמוטל בכל זאת על הקורא היא להמציא את התמונה, הוויזואל. באופן אישי - לא שכנעת אותי כי אני לא הייתי טורחת לבנות תמונה עם טקסט כזה, אבל יש כל מיני אנשים בעולם.
פיציקטו: 😂
הגיבן: חוצמזה, אני חייבת לציין בפנייך שלא כולם חיים דרך הוויזואל,עבורי זה מהותי והדרך שלי להתבטא. אבל אני בטוחה שיש קוראים שמדמיינים בעזרת חוויה אחרת שאינה בהכרח וויזואלית, לכן בכל מקרה, ספר כזה לא מוסיף הרבה לעולם, אוקי? עכשיו ניקח את הטקסט הזה לספר קומיקס. צריך ממש להתאמץ כדי לחשוף את הסיפור ברמה כזו כשמדובר בוויזואל. הסיפור לא השתנה, החיפוי נקרע והבשר והעצמות פרוסים על השולחן בפני כל רואה. זה מבחיל! התמונות לא גרמו לבעיה בעצמן. הן התסמין המאוד בולט של בעיה שכבר היתה קיימת מראש.
פיציקטו: 😂
הגיבן: לאן הולכים מכאן? מה כבר יש לצייר? אין פה תמונה בכלל.
פיציקטו: התמונה בתוך הטקסט. מה שתציירי, יחזור על מה שיש?
הגיבן: לאו דווקא.
אני יכולה לצייר ילד שמשוחח עם אביו דרך חלון תא המעצר - את זה לא ראית. אני יכולה לצייר אותם מתקשרים דרך תחנת לווין משני כוכבי לכת שונים. אני יכולה לצייר ארנב במאורתו שמתקשר אל ילד המחמד שלו. זאת לא הבעיה.
פיציקטו: 😂
הגיבן: הבעיה שאין כאן דמיון מאחורי המסך אז אין לי חומר ליצור ממנו תמונה, או שמע, או כל חוש אחר כל הבעיה פה היא הדימיון. לא הוויזואל.
פיציקטו: אוקי.
הגיבן: לזה קוראים סאבטקסט. אם נבחן לרגע את הסצינה כפי שהיה ראוי שהיא תהיה:
פיציקטו: טוב. ברור שיש פה הרבה סאבטקסט. ברור מהו.
הגיבן: אפשר לטעות לחשוב שהטקסט הראשון יותר רגשי' אולי "נשי". צר לי, אבל זה שכותבים במפורש את המניעים ושוטחים את המילים "פרץ בבכי" על הדף לא הופך את הסיפור לרגיש יותר. אין ספק שזה מגלה יותר עומק ביצירה, טכנית, אבל לוקח את העומק הזה ומשטח אותו לרמה הכי רדודה.
סאבטקסט נראה אולי כמו אספקט שולי, אחד מני רבים שמרכיבים את היצירה, אבל האמת היא שהוא כלי ייחודי לפורמט הוויזואלי. נכון שאפשר להשתמש בו בכל מדיום, אבל ספר רגיל יכול לשרוד בלעדיו כשהסאבטקסט הרבה פעמים יהיה כתוב במפורש מסביב לדיאלוג, וכל עוד השפה פרחונית מספיק הקורא עלול לסלוח לסופר. בקומיקס לעומת זאת, צריך לזכור שהקורא רואה את הסביבה ואת הדמויות בעיניו ולא זקוק שוב לכל המידע הזה באופן מילולי כדי להבין מה קורה. צריך לסמוך על התבונה שלו, על האינטליגנציה שלו וההבנה הרגשית שלו ולתת לסיפור לנצל את הוויזואל למטרה לה היא יועדה. בקומיקס אנחנו נשתמש בכל הכלים שיש לנו כדי להביע את העולם שמעבר בצורה אמינה. הוויזואל והטקטס שניהם צריכים לשאת בעומס ההבעה של הסיפור. זה הכי חשוב דווקא כאן. אם הוויזואל לא משתתף בהגשת המטרה של הסצינה - אין לה שום סיבה להתקיים.
אני יודעת שסאבטקסט נשמע כמו מילה קטנה שלא מביעה הרבה, אבל היא כל כך חיונית לאומנות הזו. זה משהו שמאוד ייחודי לסיפורים וויזואלים. וכשלא משתמשים בו, מה טעם יש לסיפור?
פיציקטו: אין.
הגיבן: יש לך עוד משהו על הלב?
פיציקטו: לא.
*שימו לב שהקליפים בפוסט נלקחו מספרים שדורשים בחלקם צנזורה כבדה ביותר כדי להיות ראויים. הצגתם בבלוג לא בא לעודד הקריאה שלהם, אלא לעורר השראה בעזרת הקליפים שנבחרו בקפידה ולא מעבר.
