אני משתתפת בכמה קורסים לכתיבה, ומכיוון שמאוד עוזר לי לסכם את הדברים תוך כדי, חשבתי שכדאי גם לשתף אתכם, כי למה שאתם תפסידו תוכן מתוקצר ובלתי ערוך כמו הסיכומים המעורפלים שלי? אז בגלל כל זה הנה - בקצרה ממש - מה אהרון סורקין אומר על סיפור.
איך מתחילים סיפור?
מטרה ומכשול. זה כל מה שצריך.
הדמות רוצה להשיג משהו. היא רוצה להגיע לאיזה מקום, להשיג איזה מעמד, לחפש משהו, להתפטר ממשהו. עכשיו תמציאו מכשול שמפריע להשיג את המטרה הזאת. מטרה ומכשול, זה הכל. זה כבר מספיק בשביל להתחיל סיפור.
עכשיו אם אתם רוצים סיפור עצמתי, תחדדו את המטרה ותכבידו על המכשול. הדמות לא סתם רוצה את הדבר הזה, היא חייבת את הדבר הזה. חייבת אותו כמו אוויר לנשימה. המכשול זה לא סתם אבן שניצב בדרכה, המכשול כל כך גדול שאין לדמות כמעט סיכוי לנצח.
ככל שהכוונה והמכשול קריטיים יותר, חיוניים יותר, מתנגשים יותר - כך הסיפור יהיה מרתק יותר - כבר מהעמוד הראשון.
מה הקטע בתחקיר?
זה לא כדי להפוך אתכם לחכמים יותר. אתם לא צריכים לעשות דוקטורט על הנושא של הסיפור. אתם לא מלמדים את הקורא שום דבר, זה בכלל לא התפקיד שלכם. מה שאתם עושים זה, להציג את הקשר בין דמויות כאלה לעולם כזה.
הקשר בין הייטקיסטים לעולם הטכנולוגיה (סטיב ג'ובס), הקשר בין ספורטאים לעולם שמכלכל אותם (מאניבול), הקשר בין אנרכיסטים למערכת המשפטית (משפט השבעה).
איזה מטרות העולם הזה מציב בפניהן? איזה מכשולים הוא מעמיד בדרכן? מה הן מרגישות כלפי זה?
אתם לומדים על הנושא של הסיפור כדי להימנע מארט בלוק.
תוכלו להרחיב את הידע שלכם בצורה שכלית: תלמדו אודות הנושא בו הסיפור עוסק. אם מדובר בדרמה ונפש האדם - אפשר לפתוח ספרי פסיכולוגיה, אם מדובר בתקופה הסטורית - היסטוריה, תרבות, ארכיטקטורה, טכנולוגיה, מפות, וכן הלאה.
אבל בעיקר, תלמדו אודות הנושא בצורה אנושית. זה המשרה שלקחתם על עצמכם. לדבר על אנושיות, ולא להרצות ידע. תדברו עם אנשים שמתעסקים בנושא הזה, תקשיבו להם, תקשיבו בעיקר לסלנג שלהם, לביטויים שהם אוהבים להגיד, לקשר שלהם אל המקצוע. מה מרגש אותם? מה משעמם אותם? למה הם במקצוע הזה? מה מניע אותם? מה מאכזב אותם?
לדמויות בעולם משותף, יש קוד פנימי. שפה ייחודית שמשותפת לכולן, סלנג משפחתי ובדיחות שרק הן מבינות. תתבלו את הדיאלוג בדברים האלה. לא כדי ללמד את הקהל משהו, אלא כדי להיכנס לאווירה.
איך מכבדים את הקהל?
הקוראים לא רוצים ללמוד על הנושא של הסיפור, אף לא אחד מהם.
אלה שלא מכירים את המקצוע הזה, לא הגיעו אליך כדי להשתלם בקורס, ואלה שמומחים למקצוע, יודעים הרבה יותר ממה שאי פעם תדע. הקוראים - כולם – מצפים רק לכבוד. ריספקט.
הקהל אינו צופה סביל. אתם מציגים בפניו שאלות בהתחלה, וזה יגרום להם לחפש תשובות באופן פעיל לאורך הסיפור. הם ישקיעו את הרגש שלהם בדמויות ויקימו אותן לתחייה. הם שותף פעיל ליצירה.
אל תדברו אל הקהל כאילו הם יודעים פחות ממך, כאילו הם צריכים אותך, כאילו מה שיש לך להגיד הוא ה-דבר שמוטל עליהם לשמוע. הקהל מתנדב כדי לשמוע אותך. הם ימשיכו לשבת שם, ואולי אפילו יזמינו חברים, רק אם הם אוהבים את מה שהם שומעים.
קהל שצורך סיפורים הוא קהל אינטליגנטי. גם אתם אתם בטוחים שלא, בסיפור זה וודאי נכון. הם כבר עשו את המסע הזה. את העולם של סיפור הם כבר מכירים! הם יודעים "איך זה עובד". הם יודעים מהדמויות, אודות הדמויות, מבינים יותר ממה שאתה מדמיין לעצמך, כבר מהעמוד הראשון. אז תשתף אותם, ואל תרצה להם.
תספר את מה שאתה "רואה". תציג בפניהם את מה ש"קורה". אל תכתיב להם איך להרגיש כלפי זה ומה להבין מתוך זה.
מתי ללמד את הקורא?
בכל זאת, צריך ללמד את הקורא דברים מסוימים. אין מנוס.
אבל בשביל מי השיעור הזה נמצא? בשביל הקורא. את מי זה אמור לשרת? את הקורא. מי צריך לרצות את השיעור הזה? הקורא.
לפעמים המטרה של הדמות, והמכשול שניצב בפניה, מובנים לכל בן אנוש עם קצת רגש. הדמות נפלה - כואב לה. הדמות פוטרה - היא חייבת פרנסה. הדמות נאסרה - היא חייבת חופש. במקרה כזה אפשר להיכנס מיד לבשר של הסיפור. בדרך לעורר שאלות אצל הקורא, ובהמשך אפשר לספק לו שיעור כדי לתת לו את הסיבה שהוא חיפש.
אבל אולי המטרה של הדמות ייחודית לה? המכשולים שעומדים בדרכה אינם מוכרים. זה לא משהו שכל אחד מבין. היא רואה את העולם מזווית ייחודית. עבורה אומנות זה מים. בשבילה, לנצח במשחק זה לחיות. מבחינתה, חוסר צדק זה מחסור באוויר לנשימה.
דמות כזאת איננה מובנת מאליו. לא בטוח שנזדהה איתה. אז לפני שמתחילים במשחק, צריך להסביר אודות העולם הזה לקהל. השיעור הזה לא ישלוף ידע מתוך מאגר האינטליגנציה המציאותית. הקורא לא הגיע לכאן בשביל זה. השיעור כן יכין את המידע שהקורא צריך לדעת כדי שהוא להבין את מה שקורה בסיפור.
איך עושים את זה?
אפשר להכניס לפחות דמות אחת שלא יודעת כלום, בדומה לקהל. חשוב למצוא סיבה רגשית מדוע הדמות רוצה להתעניין בנושא. שוב, כל דמות רוצה משהו. היא עושה דברים רק בגלל שהיא רוצה. לא בגלל שהיא "צריכה".
לדוגמא: הדמות סטיב ג'ובס לא מסביר לדמות החדשה מה זה מחשב. השאלה של הדמות החדשה היא לא: מה אני לא יודע? אלא: למה שיהיה לי אכפת מהדבר הזה? וסטיב גובס מצידו, לא דואג לשלום הדמות החדשה, לא מעניין אותו מה היא צריכה לדעת. דחוף לו לשכנע אותה, כמה עבודת חייו - מדהימה. סטיב ג'ובס מסביר לה למה מחשב זה הדבר הכי מגניב במאה ה-21.
ומה בסוף?
הגעת לסוף. בדרך כלל זה לא מה שציפית לקבל כשהתחלת לכתוב את הסיפור הזה. זה מובן. כמה שתתכנן מראש, הסיפור הוא מסע גם עבורך. זה בסדר, הסוף לא צריך להתאים לציפיות שלך.
צריך רק לוודא שכל החלקים שמובילים לסוף הזה - מתאימים לכללים של דרמה: הדמויות רוצות דברים, ופועלות כדי להשיג אותן. הן נתקלות במכשולים אמינים, ולומדות דברים חדשים בגללם. אין חלקים מיותרים. הכל תורם למטרה של הדמויות וחיוני מבחינתן.
מטרה ומכשול. זה הכל.
