שלום וברכה לכל הסליקים בעמינו! טוב לכתוב לכם שוב:)
חשבתי להעלות טיפ שמאד מאד עוזר לי בכתיבה. אין לו שם מוגדר, אז לכן נכנה אותו:
-לכתוב בלי לכתוב-
אוקיי, אחרי כותרת מגרה כזו (אותי בכולופן) זה בטח חייב להיות איזה משהו קסום מעורב בשיקוי ספרים. שהרי, איך אפשר לכתוב בלי לכתוב?
אין בעיה, הבנתי אתכם- בואו נסביר:
קרה לי כמה פעמים שקראתי קטע כגון שיר/סיפור/פוסט ושות', ותוך כדי הקריאה עלתה בי מן תחושה קסומה כזו של: "וואו. יש פה משהו שלא נאמר, אבל אני יודעת שהוא קיים."
איפה החרוצים בקהל? אכן, ניחשתם נכון- סאבטקסט רבותיי. הדבר שמקים סצנות לתחייה וגורם לגלי התרגשות לעבור בליבו של הקורא.
אני כבר שומעת כמה קולות ערניים זועקים בלהט:- "חכי רגע! סאבטקסט הוא מושג קיים! למה את טוענת שאין פה שיטה מוכחת?!"
זהו, כי מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כן קצת סאבטקסט, אבל גם קצת לא.
אני אתן דוגמא קטנה כדי להבהיר את הנקודה שלי:
אחד הספרים שגורם לי להרגיש לא פעם את התחושה הנ"ל, הוא המאסטר-פיס של דבורי רנד: "פחות או יותר" (רשמית האהוב עלי, אין מקום לוויכוח😉)
ברשותכם, אני אקח ציטוט אחד מתוך הספר- הסצנה בה מנוחי קונה בגדים לילדים שלה כשהם חוזרים לגור אצלה:
"חושבת על הארון הריק בבית שלי, על בגדים שיהיו בו פתאום. בגדים לילד בן שמונה וילדה בת חמש.
וכשהמוכרת אומרת בלקוניות "מאתיים שלושים." יש כתם של דמעה על האישון שלי."
זהו. סטו. אין יותר מה לומר. פשוט- 'לכתוב בלי לכתוב' בהתגלמותו.
בואו ננתח רגע מה שקרה כאן:
קחו את הקטע הקצר הזה ותנסו להיכנס לפריים: לסופרת הייתה מטרה- לתאר את ההתרגשות של מנוחי כשהיא קונה בגדים לילדים שלה אחרי כל כך הרבה זמן.
על פניו, היא יכלה לקחת את המטרה הזו ולכתוב אותה במדויק: "כל כך התרגשתי לחשוב על כך. אחרי זמן כה רב, לא יכולתי לעצור בעד הדמעה הנרגשת שהשתפכה על לחיי."
אבל לא. מישהו פה מכבד את האינטליגנציה של הקהל. נכון, זה יכול להיות עניין של סגנון, אבל אני רוצה שתשימו לב מה עומד מעבר לנקודתיות:
הסופרת ידעה מה המטרה שהיא רוצה להשיג מהקטע, ובפסקה אחת בלבד, היא מצאה איך לבטא אותה בצורה שלא תעורר בנו רצון לפהק אל מול הקיטשיות , אלא תגרום לנו לקרוא באופן אקטיבי ולהבין מה מונח מתחת לנעשה.
"בגדים שיהיו בו פתאום."- כל כך הרבה אקספוזיציה במילה אחת. אנחנו מכירים ארונות, יודעים איך הם נראים. ובגדים של ילדים הם בהחלט חלק מהתמונה הכוללת.
אבל לא- במילה בלבד, ובלי שנשים לב כמעט, הסופרת לוחשת לנו מאחורי הקלעים- "חבר'ה, זה אירוע בעל משמעות."
קלטתם? למה לה להכביר במילים? הסופרת נשענת על האינטליגנציה שלנו כקוראים, ואז היא לוקחת את תפיסת העולם הבסיסית הזו (*ארונות מכילים בגדי ילדים*) ומערערת עלייה באופן שתואם למטרות של עולם הסיפור.
כדי לחזק את התחושה, הסופרת הוסיפה ניגודיות: "המוכרת אומרת בלקוניות...כתם של דמעה על האישון שלי."
בעיניי הסביבה, האירוע שמתרחש פה הוא רנדומלי לחלוטין- אישה קונה בגדים לילדים שלה. "מאתיים שלושים." פשוט וללקוניות. (התלהבתי על המילה.)
ואז, בדיוק באותה נשימה, קופץ הניגוד של המשפט:
כתם של דמעה = כתם של הבנה שנזרק במח של הקורא:
"מתרחש פה משהו, משהו חשוב. הוא לא נאמר במפורש, אבל היי- אני קלטתי את זה!"
ואת רגע ההבנה הקטן הזה- זה רגע מסוג שתרצו להנחיל לקוראים שלכם.
זה לא בדיוק סאבטקסט, אבל כן יש פה משהו- ממתק שהונח ברובד הנסתר. ממתק שגם אתם יכולים להשאיר במקומות המתאימים.
ומהבנה למעשה:
איך ננחיל את הטריק הזה לכתיבה שלנו? איך נניח את פיסות המידע הקטנות האלה מתחת לשטיח?
הצעד הראשון יהיה להגדיר מטרה:
זה יכול להיות קטע, יכול להיות משפט ואפילו מילה. אבל, זה צריך להיות משהו שאתם רוצים לבטא ולא משהו שחשוב להבנת העלילה. אם נתחיל לטאטא קטעי מידע משמעותיים מתחת לשטיח, הקוראים יאבדו בתוך מבוך של רמזים והעוקץ יאבד.
לסיכום, קחו משהו שאתם רוצים לגרום לקוראים להרגיש. להבין. אחרי שברור לכם מה אתם הולכים לטמון, תדעו יותר טוב איפה.
אקדים ואומר שבסופו של יום אף אחד לא באמת חושב לפרטי פרטים מה עומד מאחורי כל משפט ומילה בסיפור שלו, אבל לגבי סאבטקסט- בהחלט יש מקום לתכנון. לפעמים זה אכן נשפך בספונטניות, ולפעמים הסצנה ריקה ודורשת יותר מחשבה.
כך או כך, כל עוד אתם מודעים לנושא ויודעים לראות מתי חסר לכם סאבטקסט בסצנה, כך תדעו אם צריך לפתח אותו יותר.
צעד שני- לכתוב בלי לכתוב:
כתבו את המטרה- למשל מטרה של אירוע:
"הדמות עייפה אחרי הבוקר המתיש שעבר עלייה עם הילדים."
או אפילו מטרה של משפט:
"השעון הצביע על השעה שתיים בלילה."
קחו את המטרה ותנסו לראות איך אתן יכולות להפוך את זה למשהו פחות מפורש, משהו מוטמן.
"כשיצאו הילדים למקום לימודם, חלק קטן בתוכה ביקש לעצום עיניים."
"השעון כבר מזמן נפרד מחצות, כמעט פעמיים וחצי."- לא מצהירה שאלו דוגמאות טובות בהכרח, אבל הבנתם את הכוונה:)
זהו, זה כל מה שהיה לי לכתוב, וכמו תמיד- יש הרבה מקום לדיון. אז ספרו לי- איפה זה פוגש אתכם? האם גם אתם הרגשתם פעם כתם של הבנה במח?
