דיברנו על דמויות חסרות, דמויות עם פגמים שאינן פגמים בדמות - אלא חסר בכתיבה. אבל לפעמים דמות אמורה להיות עם בעיה מוסרית, ואם נרד למהות העניין נוכל לכתוב סיפור טוב גם עם דמויות פגומות.
בטח יצא לכם לשמוע את התלונה הזאת, "הדמות דוחה, מגעילה, בלתי מוסרית, ולכן לא אכפת לי ממנה, אז הסיפור גרוע." זו דמות שהקוראים שפטו אותה לרעה.
במילים פשוטות: הדמות איננה כמוני.
האם הדמות חסרת אנושיות רק בגלל שהיא לא צדיק מושלם? יש כל כך הרבה סיפורים בהם דמות עיקרית אינה מושא להערצה או חיקוי. איציק הקוצני מ"הצוואה" של ח. גרינבוים, דוד אליער הדורסני מ"קשר גורדי" של מ. ארבל, יוסף הקר מ"הגולים לאי התנינים" של הניה מאיר.
הם אינם אנשים איכותיים במיוחד. כנראה שהם לא היו חברים מידי נחמדים. אבל זה לא סותר שהסיפור שלהם יכול להיות כיף ומעורר אכפתיות. הפיתרון של הסיפורים שהזכרתי, הוא פשוט:
הסיפור מודע לבעיה.
כשיש לדמות בעיה - זה מעמיד בפני הדמות אתגר. הדמות תתקל בקשיים בגלל הבעיה הזאת, היא תנסה לגבור עליו, אבל מכיון שהדרך שלה בעייתית, היא תעשה טעויות ותסבול את ההשלכות. ואם היא תלמד מכך, היא תוכל לפתור את הבעיה. ולהגיע לסוף הטוב שלה.
אם הסיפור לא מודה שיש לדמות בעיה, אז אין לה שום אתגר להתגבר עליו. הפגמים שלה, יהפכו לכלים שעוזרים לה להצליח. היא יכולה להיות חצופה, שקרנית, אלימה, אבל היא לא סובלת את ההשלכות של התנהגות כזאת. להפך, זה מה שמקדם אותה בחיים ומביא אותה לסוף טוב. היא תרמה, תגנוב, תעליב, ותנצח.
ואז הקוראים מפסיקים להאמין לסיפור.
הסיפור אמור לשתף אותנו בחוויה אנושית. משהו שאנחנו מזהים כאמת אנושית עמוקה שגם אנחנו עוברים, מרגישים, רואים, באיזה שלב של החיים. וחלק מהחוויה הזאת הם ערכים.
בצוואה של חיים גרינבוים: אם איציק היה אומר בוקר טוב יפה, מסייע בחיוך לנזקקים, ומביע עניין במה שנאמר לו, סביר להניח שיהיו לו חברים קרובים, אנשים שאוהבים אותו, תמיכה וקהילה ששמחה להכיל אותו.
אבל למצער, איציק אינו כזה. הוא ניתק קשרים עם המשפחה שלו בגיל מהותי, ברח מהקהילה והחברה בה גדל. אז איציק הבוגר הוא אדם ממורמר, ציני ומרוכז בעצמו. אדם כזה, מה סביר שיקרה לו? תנסו להעלות בעיני רוחכם את תמונת מצבו כפי שנראה לכם נכון והגיוני.
מן הסתם הוא יהיה בודד מאוד, נכון? אז זה מה שהסיפור הציג. אבל לא זו בלבד. איציק יכול לקבל סוף טוב רק כשהוא פותר את הבעיה הזאת. כי זאת אכן בעיה, והסיפור מסכים עם זה. הסיפור משדר על הגל שלנו, אז אנחנו מזדהים עם הסיפור. זה דו-שיח משותף.
בקשר גורדי של מ. ארבל: דוד אליער יכול להיות נשוי באושר, לאישה שמכבדת ומוקירה אותו, אב לילדים שמתגעגעים אליו וסומכים אליו. אבל אנחנו ראינו אדם אחר. הוא אדם קשה שכולא את כל רגשותיו. ראינו איזה התפרצויות געשיות הוא לא מצליח לחנוק. אז זה לא הגיוני שהכל יהיה תותים מסביבו.
בוודאי שאשתו יראה מפניו יותר מאשר אוהבת אותו. זה מאוד סביר שהילד שלו יברח ממנו. הגיוני שהקהילה תתנתק ממנו ומביטה בו בסלידה. הסיפור מסכים איתנו, לאדם הזה יש בעיה. לא ייתכן שהוא לא יסבול את ההשלכות של הפגם שלו. ואם הוא לא יעבוד על הבעיה, שום דבר לא ייפתר בסוף!
אנחנו יכולים לרחם עליו מאוד, להתמרמר כנגד גורלו, ולכעוס על הדמויות האחרות שלא מבינות אותו כפי שאנחנו מבינים אותו. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שככה צריך להיות, זה הסדר בעולם ישר ונכון. אנחנו מרגישים מכך סיפוק.
אם הדמות נוטה לכעס וציניות - מן הסתם לא יהיו לה הרבה חברים
אם הדמות מתחצפת להורים ומורים - מן הסתם יהיה להם קשה לאהוב ולתמוך בה
אם הדמות נוטה לשקר בלי בושה - מן הסתם שיפסיקו להאמין ולכבד אותה
אם הדמות גונבת - כנראה שהיא לא מסתובבת בין חברה תקינה
אם הדמות אלימה - יקשה עליה לתחזק קשר קרוב אם אדם אחר
אם הדמות מרוכזת בעצמה וגאוותנית - היא תעורר לעג ודחייה.
אבל עולם הפוך ראיתי...
במציאות הכלל הזה לא תמיד יבוא לידי מימוש, כמובן. בכל יום יש שקרנים שזוכים בהערכה, אנשים דורסניים, פוגענים, וחצופים שזוכים לכבוד והצלחה, וטיפשים פוחזים שמרעים להם על גאונותם. יש מגוון גורמים חברתיים מאוד מסקרנים לתופעות האלה.
אבל אם הסיפור הוא על אדם כזה, הסיפור צריך להעניק מקום גם לגורמים של תופעה כזאת.
הסיפור צריך להודות בכך, שזה לא מסודר ככה! כשאנחנו משקרים, ולא פוגע בנו ברק - זה מפתיע אותנו. אנחנו נאנחים לרווחה וזה אחד התסמינים של שקרן. כשאנחנו אלימים, אנחנו נכנסים למתח, בהיכון להתמודד עם התגמול, ואם זה לא יקרה אנחנו מתפלאים. הקוד הדיפולטיבי של אנושיות היא: שאם נעבור על המוסכמות המוסריות של החברה, נקבל עונש.
אז סיפור שמאפשר לדמות הראשית להיות פסיכופט מצליח, אך לא מתאר גורם והשלכות מניחות את הדעת - לא ידבר אלינו. סיפור אינו תיעוד של מציאות, אלא חבילה שמכילה גם רגש, השלכות, ערכים וסדר. כל המרכיבים של חוויה אנושית.
הסיפור בשפה זרה כי זה לא מתאר חוויה אנושית.
יאלה, אני סיימתי פה להיום. בהצלחה במסע!
