"אני לא מפחד מהחושך."
זה משפט ששמעתי באיזה שיר. אני לא חושבת שמשנה בדיוק מאיזה שיר זה, כי יש בוודאי אינספור כאלה (קדימה, הנה האתגר שלכם. נראה כמה שירים תמצאו). בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על סאבטקסט.
כי זאת מילה מעורפלת כזאת, מין מטה קסמים שיחידי סגולה מנופפים בה, מושג שנראה גבוה ונשגב או עמוק ממה שהשגת בני אנוש פשוטים כמוני תוכל אי פעם להבין. אבל זה באמת כל כך פשוט. הנה, אפילו אני הצלחתי להבין אותו אז אולי אצליח גם להסביר.
אני בטוחה שכולכם כבר משתמשים בסאבטקס. בין אם בחיי היומיום ובין אם אתם חובבי כתיבה. אבל אם יש רק מישהו אחד שחושב שזה קונספט מדומיין של מבקרי סיפורת משופמים, אני חייבת להראות לו עד כמה זה באמת הכי פשוט בעולם.
אז תחשבו על זה לרגע. "אני לא מפחד מהחושך." בלי להתעמק, מה זה אומר לכם? קודם כל, שיש חושך. ולא רק זה, אלא שמן הראוי לפחד ממנו. באמת בלי להתעמק. ייתכן שחשבתם: מובן מאליו. ברור שיש חושך וברור עוד יותר שחושך זה דבר מפחיד, מה את מחדשת פה?
וזוהי בדיוק הנקודה שלי. סאבטקסט זה הדברים שמובנים מאליהם, עד שאין צורך בכלל לכתוב אותם. כל ְבן אנוש שיקרא על הדמויות האלה, יסיק שהן כמוהו, ולפיכך כל מה שהוא - זה הן. אם החושך מפחיד, והוא מפחיד את כולנו, אין שום סיבה בעולם לכתוב את זה על הדף.
הקוראים יראו דמויות כמוהם נכנסים לחושך, ויהיו בטוחים, בלי שתגידו אף מילה, שהדמויות האלה פוחדות. ומכיון שהקוראים הם אלה שהגיעו למסקנה הזאת, לגמרי בכוחות עצמם, הרי שדמיונם התעורר. והדמיון הוא המקור לרגשות. אז הנה - עכשיו הקוראים מפחדים מהחושך.
הקוראים מפחדים מהחושך שאתם יצרתם בסיפור שלכם, והם בטוחים שהדמויות הן אלה שמרגישות את זה! זה לא הדבר הכי מגניב אבר?
דמות לא צריכה להגיד: אני מפחד מהחושך, כי זה מובן מאליו. אבא לא צריך להגיד: "אני אוהב אותך" לבן שלו, כי זה מובן מאליו. ואם הוא אומר את זה לבן שלו, הרי זה סימן שזה לא מובן מאליו. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.
הקוראים מתחילים מיד לחשוב: רגע, הוא משקר? עד עכשיו הוא לא אהב את הבן שלו? קשה לאהוב את הבן שלו? אפילו בלי לשים לב, הקוראים נכנסים למצב ציפייה. הם ממתינים לרגע בו יפול דבר. ואם יתברר בסופו של דבר, שלא כלום, אזעקת שווא, האבא הזה באמת תמיד אהב ויאהב את הבן שלו והכל טוב ונחמד ומדהים, הם ירגישו שהתפספס משהו.
"אני לא מפחד מהחושך." אם יש חושך לפחד ממנו, מדוע אתה מספר לנו שאינך מפחד ממנו? קחו רגע הפסקה מהפוסט הזה. תחשבו לעצמכם: איזה מין סיפור יגרום לדמות להגיד את המשפט הזה? תדמיינו את הדמות, תדמיינו את הסיטואציה. לא צריך להשקיע יותר מידי, הקלישאה הראשונה שצצה בדמיונכם תספיק לגמרי.
שאלה לי אליכם: האם הדמות הזאת אכן לא מפחדת מהחושך? באמת? אז למה היא אמרה את זה? איזה צורך זה מספק לה? מה יוצא לה מזה? אין מנוס מהמסקנה, שהיא דווקא כן מפחדת ממנו, ואפילו מאוד.
אז למה היא בחרה להגיד את זה, ולמה דווקא עכשיו? אוה. זה כבר התפקיד של הסיפור לספר. אחרי שהוא עורר את הדמיון של הקוראים, אחרי שהוא ריגש אותנו, עכשיו הוא יביא לנו את התשובות.
לא מאמינים לי? יאלה זורמת. חושך עכשיו, אבל הדמות הזאת באמת לא מפחדת ממנו. והיא אפילו אומרת את זה בקול. "אני לא מפחד מהחושך."
אוקי, מי פה עדיין מאמין לה? תרימו יד.
