אולי תהיתם מה הצורך בסיפור בכלל. למה זה נוגע בנו, ומדוע אנחנו לוקחים סיפורים כל כך ללב. מה זה עושה לנו, ולמה זה כל כך חשוב עבורנו? הרבה מאיתנו הגענו מזמן למסקנה, שסיפור - הוא בידור. אין בו הרבה משמעות, אבל כיף לנו ונחמד לנו להמשיך לצרוך אותו.
אחר כך אנחנו מתקשים להתווכח על אמינות. כי כל סיפור הוא שקר, לא? תוצאה של דמיון משתולל, חסר גבולות ומגבלות. אז מה הקשר לאמינות? ובכלל, אם סיפור הוא שקר, מדוע אנחנו כל כך תלויים בו? למה תמיד סיפרנו סיפורים ולמה תמיד נספר?
מה דוחף אותנו לעשות את זה, ולמה, בעצם, זה דבר טוב?
אנחנו מתייחסים אל "אמינות" כהפך של "שקר". וזו הטעות הכי גדולה שלנו כשמדברים על סיפורים. סיפור הוא בדיון, וזו אמת מסוג מיוחד מאוד, אמת שדורשת את האמונה שלנו.
גם למושג "אמת" אנחנו מתייחסים בטעות כ"קיימות". מה שהוכח שקרה בעבר - הוא אמת. אתמול על השולחן היתה עוגת שוקולד. לפיכך, שולחן הוא אמת, מניחים עליו עוגות שוקולד, גם זו אמת. ועכשיו אנחנו רעבים.
אמת? אולי, אבל זהו מקרה יחיד. אין לעובדות האלה שום משמעות, היה, ונגמר, ולא מלמד דבר. מקרה הוא חסר משמעות לגבינו, ואפילו לגבי השולחן, שיתאכזב מאוד לגלות שמחר, אולי, יהיה עליו רק סלט.
אנחנו יודעים שדבר מה קרה, זו מציאות, זה קיים ומוכח. אבל אין לכך שום משמעות.
סיפור זה לא מציאות. סיפור זה חיה קצת אחרת. סיפור לא אמור לספק לנו את מה שכבר קרה. מה שקרה - הוא מקרה. למקרה ספציפי אין שום השלכה על הכלל, אין לו שום קשר אלי ואליך. גם אם המתעד של המקרה יזעק בחוצות העיר על המסרים המסתתרים והרעיונות שעלינו ללמוד מהמקרה המנותק הזה, זה יישאר מקרה מנותק. ואנחנו לא נשתכנע. לא באמת, ולא לאורך זמן. ומקרה - מקרר ומצנן את הלהט של הרגשות.
תחשבו לרגע, סיפור ניסים אקראי מאיזה קו ישועות שלא ממש ביקשתם להירשם אליו - האם זה באמת מעורר אתכם לשינוי משמעותי?
סיפור אינו מתעד מקרים. הסיפור הוא תוצר של דמיון. הוא מעניק לנו רעיון הרבה יותר רחב, ונשגב, ועמוק, ממקרה שהיה אי -אז לאי-מישהו. הוא מציג רעיון שמסוגל לגעת בכל אחד ואחד מאיתנו. 2
תכלס, איך סופר עושה את זה?
סופר - תפקידו לדמיין. לדמיין - אין פירושו פריצת גבולות ללא חשבון.
איינשטיין השתמש בכוח הדמיון שלו. מתוך מה שהיה ידוע על קרינה עד כה - הוא שיער שזמן ומקום הם שני מימדים התלויים זה בזה. בזמנו תיאורית היחסות לא היתה קיימת, עדיין. היא היתה "רק" סבירות, תיאוריה - על פי דמיונו הפורה. האם זו אמת פחותה יותר בשל כך? 3 הדמיון מאפשר לנו להסיק את מה שעדיין לא קיים.
סופר משער סבירות. הוא לא מתעד מציאות ספציפית קיימת. הוא משתמש בכוח הדמיון שלו להמציא נסיבות ולשער את התוצאות של נסיבות כאלה. הוא יוצר גורמים ומדמיין את ההשלכות.
קשה מאוד להסיק מסקנות ממאורע מבודד. לעומת זאת, סבירות מתייחסת לאוכלוסיות שלימות. הסתברות מלמדת אותנו אודות הכלל, מנבאה את העתיד של קהל שלם, "...ובזה הכוח יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות." 4
סופר שואל את עצמו, אילו דמות כזאת, היתה במצב כזה - מה היתה התוצאה? אילו אני הייתי הדמות הזאת, במצב הזה, איך אני הייתי מגיב? כך נולד סיפור. לא באדם ספציפי שעשה דבר ספציפי, כי בקושי יש לזה קשר אלינו. אלא בייצוג של רעיון רוחני. ייצוג שמראה לנו מה כולנו, כל אחד מאיתנו, היה עושה אילו היינו במצב כזה.
סיפור משכנע אותנו שאילו היינו במקום של הדמות היינו עושים בדיוק את אותו הדבר!
וכאן אנחנו מגיעים להזדהות
אנחנו חושבים: מה הסיפור הזה אומר עלי? מה זה אומר על המהות שלי, ועל המציאות בה אני חי? סיפור מגיש לנו משמעות. משמעות ולא מציאות. מציאות - יש סביבנו בכל מקום. משמעות - קצת יותר קשה למצוא.
בעוד מקרה מצנן את הרגשות, סיפור מעורר קשת רגשות רחב ביותר. קשת הרגשות לא מסוגלת להתעורר מ"סיפור אמיתי" - או כפי שמדויק יותר לכנות את זה, תיעוד מציאותי. הדמיון הוא שאחראי למנעד הרחב ביותר של רגש.
עובדות אינן מעוררות חרדה, אנחנו לא דואגים מהאתמול. אנחנו עוברים מתהומות של אימה ועד פסגות של אושר בגלל מה שאנחנו מדמיינים שיהיה. 5
עכשיו, גם מהמציאות אפשר להמציא סיפור. בהיעדר כישורים לוגיים מפותחים, הרבה מאיתנו ממציאים סיפורים מאחורי כל עובדה, מוצאים משמעות לכל סלע בכל סמטה בעיר. ואנחנו מתרגשים מההמצאות שלנו. (בשנתיים האחרונות שעברו עלינו זה יצא קצת מפרופורציה, אתם לא חושבים?...)
לסיפור שמבוסס על אמת יש השפעה גדולה. אבל גם כאן היצירה תיוולד מתוך נקודת מבטו הייחודית של הסופר, הסופר לא יכול לספר על נקודת מבט אחרת, כי הוא רק בנאדם, והוא רואה רק את מה שעיניו המוגבלות מציגות בפניו, מסונן דרך דעותיו, חוויותיו וזכרונותיו.
הסופר בוחר - מתוך כל המציאות כולה - רק את מה שחשוב בעיניו. רק את האירועים בעלי משמעות בעיניו. הוא עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. הוא אפילו לא רואה את הפרטים שאינם חשובים עבורו. כשהוא יספר לנו שאדם זה וזה נכנס לביתו ואמר כך או אחרת --- האם יספר לנו על גבעולי הדשא שאדם-זה-וזה רמס בדרכו? על האנשים שדחף, השיחות שקטע, החיוך שלא יצא לאוויר העולם או החרכים בבלטות של חדר המדרגות? אם יספר - כנראה שיש לזה חשיבות בעיניו, מכל סיבה שהיא.
וככה בדיוק זה צריך להיות. זאת מגבלה, אבל זה מה שמיוחד בסיפורים. מגבלה שמולידה יצירתיות. סופר יכול לקבל את זה באהבה ולנצל אותה כדי לספר אמת. את האמת שלו.
סופר ערני ישאל את עצמו: איזה עובדות אני יודע? מאיפה אני יודע אותן? מדוע היה למקור עניין לעדכן אותי בעובדות האלה? ויוציא מהמציאות - סיפור. זו אינה מחשבה שכלית. למעשה, השאלות האלה מולידות כמה וכמה שגיאות לוגיות קריטיות, ולכן זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות. אבל זו כן מחשבה של דמיון ומשמעות. מתוך הפערים האלה קם ונולד המשמעות של סיפור. סיפור ייחודי לאותו סופר, סיפור עשיר ברגש, והתובנות שהוא טומן בחובו.
אנחנו מאמינים לסיפור, לא למציאות
כשאנחנו מאמינים לסיפור, אנחנו לא טועים לחשוב שזו מציאות. מגיל שמונה, אם לא מוקדם יותר, אנחנו יודעים היטב להפריד ביניהם. אבל אנחנו כן מרגישים שאכן, סביר מאוד שכך היה קורה אילו וכאילו. אנחנו מסכימים עם הסופר, וזה מה שמרגש אותנו!
המציאות קיימת ומוכחת, אין לה כל עניין באמונה שלנו. כדי להאמין, עלינו לשקול מהי המהות הסבירה ביותר, על פי נקודת המבט שלנו כלפי המציאות שאנחנו מסוגלים לבחון. זו האמת שלנו. 6
אם נקודת המבט של הסופר אכן סבירה, והוא היה נאמן לעצמו ולאמת שלו, אם דמיונו משכנע, אז זה יעורר אותנו לרגש ותובנה אודות עצמינו. זה לא מקרה, זו משמעות. אלו הדברים הנכנסים אל הלב, זהו הסיפור האמין. זה, ולא מציאות.
זה לא תרגיל, זו סתם שאלה. מסקרן אותי מאוד לדעת:
מהו סיפור, בשבילך?
מה סיפורים עושים לך, ולמה זה צורך עבורך?
