דיברנו על הרבה דרכים להעביר מידע לקהל דרך הדיאלוג, אבל בקומיקס יש שיטה מעניינת במיוחד. היא נותנת לנו מידע, אבל לא ממש מודיעה על כך בריש גלי. היא משתמשת בתת המודע שלנו.
קשה להבין את המושג "תת מודע". זה נשמע נסתר, ו- ובכן, בלתי ניתן לידיעה. עוד יותר קשה להכיל שאנשים פשוטים, כמוני כמוך, מתקשרים איתו דבר יום ביומו.
האנושות משתמשת בשפה של תת המודע מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אנחנו עושים את זה בלי לחשוב, אבל עושים את זה מצוין, וסאבטקסט מנצל את זה.
סאבטקסט הוא מושג שכולל את כל הכוונות, המניעים והדחפים שזורמים מתחת למלל שנאמר במפורש. מדוע הדמות אמרה דווקא את זה, ולמה דווקא בצורה הזאת? מדוע בחרה כך ולא אחרת?
מתפקידו של הסאבטקסט לטפל בכל זה. זו אמת שלא קיימת. לפחות - לא במפורש ולא בטקסט. זה מידע שמניע את הדמויות. סודות עברן, האופי שלהן, השאיפות שלהן, אבל לא כותבים את כל זה במילים.
בפרוזה, אין כמעט שימוש בסאבטקסט. זה אחד הפלוסים הגדולים של המדיום. אחת ההנאות המיוחדות שהיא מעניקה לנו. במציאות עלינו לנחש את הכוונות האמיתיות של החברה. בפרוזה, במוקדם או במאוחר עולמן הפנימי של הדמויות יוגש לנו על מגש של כסף, חשוף לכל עין בלתי מזוינת.
אנחנו שומעים הרבה שפרוזה דורשת מהקוראים יותר "דמיון", אבל בואו נדבר על זה רגע.
בפרוזה המילים מציעות לנו את כל המידע שאנחנו צריכים. הכל - מלבד תמונה וויזואלית ברורה. אז את המראות הקורא צריך לספק בעצמו. אבל כל שאר המידע? הכל מפורש לחלוטין בטקסט. זוהי כוחה.
מה לגבי קומיקס? התמונה ניצבת מול עינינו ממש. היא מספרת בפרוטרוט על המראה החיצוני של הדמויות והבמה הוויזואלית עליה הן משחקות. אנחנו קולטים את כל המידע הזה בהבזק רגע, בקלות. כל הפרטים מתוודאים אלינו כמעט ללא מאמץ.
אבל- וזה אבל גדול, תמונה עדיין מסתירה הרבה.
התמונה והדיאלוג מרכיבים פאזל. הקוראים צריכים לעבוד כדי לחבר בין החלקים. אנחנו צריכים להפעיל כישורים שרכשנו כקוראי קומיקס מנוסים - כדי לפענח את הרצף, ורק אז זה יהפוך לסיפור. אנחנו הופכים את זה לסיפור.
לפעמים הרצף מובן מאליו. לפעמים פחות...
בין החרכים נותר מידע שאי אפשר לצייר בשום אופן על הדף. ותאמינו לי, היו ויש עדיין כאלה שמתאמצים מאוד לעשות את זה, אבל זאת מטרה אבודה מראש.
יש פער בין פריים לפריים, בין התמונה לדיאלוג, בין הדיאלוג של הדמות ושפת הגוף שלה.
הפער הזה חשוב. הפער הזה פותח מקום לסאבטקסט. הריק הוא המקום להפריח את הרובד הפנימי של הסיפור.
אז ברור, הדמויות יכולות לעצור להפסקות קריינות תדירות, ואפשר לתבל את הסיפור בבועות מחשבה עד אין סוף. מילים מסוגלות לחשוף הכל בקלי קלות. אנחנו רק צריכים להסתכל על פרוזה כדי להיווכח בעובדה הזאת.
אבל ככל שהמילים חושפות את העומק בצורה יותר גלויה, כך הקומיקס יהיה יותר שטחי, כמה שזה נשמע מוזר.
ככל שהמילים כובשות יותר שטחים, כך הסיפור מתקרב יותר לפרוזה. ופרוזה אינה זקוקה לתמונות כדי להבהיר את עצמה. התמונה הופכת למיותרת ורדודה. תמונה כזאת באמת פחות מגרה את הדמיון.
מילים יכולות לתרום הרבה, אבל בקומיקס, הן לא מיועדות להשלים את החסר ולא מסוגלות לכך.
אחרי הכל, זהו מדיום שפונה לעיניים. הטקסט והתמונה צריכות לשתף פעולה. עליהן לעבוד יחד. כל אחת נותנת לנו את קצה הקרחון של הסיפור. החיבור ביניהן מרמז לנו על האמת שנחה עמוק תחתיהם, אמת שעלינו לחשוף בכוחות עצמנו.
בעזרת התובנות האנושיות שהתחלנו לפתח מינקות. אנחנו מנצלים את הניסיון האנושי שלנו, את כוח הדימיון שלנו, ומרכיבים מכל חלקי הפאזל, סיפור בעל משמעות.
טקסט מדבר אל השכל. תמונה - יודעת את שפת הלב.
בעמוד הזה בקושי יש מילים. ובכל זאת - הבנתם - כלומר, הרגשתם?
כאן טמון כוחו של הקומיקס. בקשר בין מילה לתמונה, בקשר בין תמונה לתמונה, וברגעים המואפלים ביניהם.
נחשו מה עוד פונה לתת המודע? הסגנון של הציור, הצורה והצבע. אלו הכלים של הצייר. בעזרתם הוא מדבר על מהות רוחנית. על רעיונות אבסטרקטיים כמו רגש, תחושה, כוונות ומניעים. נדבר על זה עוד בעתיד.
ובינתיים הנה התרגיל:
האיש הזה מחייך. האם הוא שמח? האם הוא אדם טוב?
מה גורם לכם לחשוב כך?
זו סיבה לוגית?
נו, באמת.
התכוונתי לדבר יותר על סאבטקסט בדיאלוג אבל מה זה נסחפתי... פעם הבאה. אולי. בכל מקרה, תגידו לי, הצלחתי לשכנע אתכם?
>> הכוח הסודי של קומיקס | סאבטקסט בתמונה
