אף פעם לא שמנו לב לקריין, זה שמספר לנו את הסיפור. ידענו שהוא קיים וקראנו את הדברים שהוא סיפר, אבל לא ממש חשבנו עליו בתור יישות קיימת. אין לקריין רגשות, או שאיפות משלו. תפקידו להעביר את הנתונים ולהיעלם מאחורי הקלעים. לא?
ובכן... זה מורכב.
מ. קינן אינה הראשונה לכתוב סיפור בזמן הווה, אבל היא בהחלט הפכה את הסגנון לפופולארי בציבור שלנו. מאז התפרסם ממלכה במבחן, זמן הווה מסתנן לכל מקום, לפעמים בלי שהסופר ישים לב אפילו, והכתיבה מדלגת בין עבר להווה בלי חשבון.
היינו רגילים שמרבית הסיפורים נכתבו בלשון עבר. זה היה מובן מעליו, טבע שני לכל סופר. ה-הווה הזה מטיל בספק כמה הנחות יסוד, מחייב אותנו לשקול מחדש בחירות שלא נאלצנו לחשוב עליהם לפני כן.
מיהו המספר?
אולי חשבנו עליו בתור "הסופר" אבל זה לא מדויק בכלל. הקריין מספר לנו את הסיפור. הוא המגיד. למרות שהוא לא דמות, הסופר עדיין יכול לעצב אותו כרצונו. הוא אינו הסופר, הוא כלי ביד הסופר.
אנחנו רגילים למספר מרוחק ונטול רגש. קריין אמין, ללא מניעים, אחד שאפשר לסמוך עליו. כל דבריו אמת, לפחות עד שנסגור את הכריכה.
אבל מי אמר שכל זה נכון? הקריין הוא יישות עם נקודת מבט. הוא מייצג מישהו, או משהו, ומעניק לנו את עיניו כדי שנוכל לראות דרכו את הסיפור.
מגיד מהעבר
הקריין המקובל, מדבר בזמן עבר ובגוף נסתר (הוא). קריין כזה עושה רושם של יישות יודעת כל. רואה גלויות ויודעת נסתרות. אלף שנים בעיניו כיום. הקריין הזה מייצג את נקודת המבט של יוצר הסיפור, שמסוגל לחשוף את כל הרבדים כרצונו. מחשבות נסתרות ומעשים גלויים, עבר והווה, כולם פרוסים לפניו.
הקריין הזה בדרך כלל אמין. לפחות, הוא עושה רושם כזה. רושם של סמכות הדוברת אמת מוחלטת. אם אנחנו לא מאמינים לו - אנחנו לא מאמינים לסופר, ומאבדים עניין.
כשהקריין נוקט בגוף מדבר (אני), הוא הופך לדמות בתוך הסיפור עצמו. הוא מציע לנו נקודת מבט מוגבלת מאוד. הוא יכול להשתדל להבין, ולקבל. הוא יכול לנסות להיכנס לנעליים של השני, אבל הוא תמיד מייצג צד אחד בלבד של הסיפור, הצד שלו. ממש כמונו בחיים המציאותיים.
הקריין הזה עלול להיות בלתי אמין למדי. לפעמים אין לו הרבה אינטרסים לעבוד עלינו, הוא פשוט לא מכיר את כל הסיפור.
אבל יש סיפורים בהם הקריין משקר עלינו במודע. חשוב לו שנאמין לגרסה שלו. הוא רוצה לייצג את עצמו באור הכי חיובי שאפשר. הוא שואב אותנו לסיפור בכך שהוא הופך אותנו ליישות בעלת משמעות עבורו, וכאן מופיע הרבה סאבטקסט בקריינות שלו.
לפעמים הקריין הזה משקר אפילו לעצמו. עלינו לנחש את האמת. לדמיין בעצמנו מה הוא מסתיר מאחורי תיאוריו. הוא בעצמו לא בטוח מהי האמת, ולפעמים המציאות והגרסה שהוא רואה מסתבכים ללא מוצא.
מגיד בזמן הווה
קריין בזמן הווה הוא המצאה מודרנית. הוא בלתי מתנשא, אחד מאיתנו, מהקהל. הקריין מייצג נקודת מבט של צופה. אז למעשה, גם הוא יכול להיות בלתי אמין, אבל זה לא לגמרי אשמתו. הוא פשוט מוגבל למדי.
הוא מתעלם מהכוונות שמאחורי הדברים, הוא לא חודר לתוך המחשבות הנסתרות של הדמויות ולא מציג פלאשבקים אל סודות העבר. הוא התגלמות הדרישה "תציג, אל תגיד" ומספר רק בצורה פעילה ומיידית.
קריין בזמן הווה מספר את מה שקורה כאן ועכשיו.
אין הפסקה להעברת נתונים סבילים. אם יש אקספוזיציה, היא חייבת להשתלב בדיאלוג, או להיות ניכרת מתוך האירועים עצמם והסביבה. הכל מוצפן מאחורי הדיבורים והמעשים של הדמויות, ואנחנו, הקוראים, נאלצים להשלים את התמונה בעזרת כישורי הדמיון שלנו.
זו הדרך להביא את המדיום הוויזואלי אל הפרוזה. ובדומה למחזה, אנחנו לא נסלח להתערבויות של הסופר בתוך העלילה. הקריין הוא אחד מהקהל, אנחנו לא נאמין לפרשנויות שלו, ונסלוד מכל מסר בוטה שהוא ינסה ללחוש לעברינו.
קריין בזמן הווה שמתעקש לעדכן אותנו בכל הפרטים הנסתרים, הוא כמו האויבער חוכעם שכבר ראה את הסרט הזה ומשחיל ספוילרים והערות ביניים במקום לתת לכולם להנות בשקט מהמופע. אנחנו נרגיש שהוא מתנשא, מפריע וטורדני. כל קטיעה של רצף האירועים עשוי לנתק אותנו מהעלילה.
אז זה הקריין בממלכה במבחן. אחד שממחיז את האפיון החיצוני של דמויות, בלי לחשוף את האופי הפנימי שלהן. הוא מאפשר לדמויות לייצג את עצמן, מתיר להן להסתיר את סודותיהן, לא מתערב כשהן משקרות לעצמן, מאפשר להן לדבר רק כשנוח ומתאים להן.
הוא קריין שמעמיד מראה מול הדמות כדי לספר לנו על גוון השיער שלה. הוא מלהק דמות בתפקיד צייר רק כדי להציג לנו רובד נוסף במערך הפוליטי. הוא עוקב בתשומת לב אחרי שליח שולי כדי שנתעדכן במזימות שחורשות מתחת לפני השטח.
הוא לא מספר. הוא ממחיז.
אם הסופר לא מתכוון לעשות את זה - אין שום טעם בזמן הווה, חדשני ומודרני ככל שהוא יהיה. סופר שרוצה לשלוט על כל הרבדים כולם, לארוג יצירת אומנות שמשלבת אירועים עם כוונות ומחשבות פנימיות כאחד - שידבוק בזמן עבר, כמיטב המסורת, ושלום על ישראל.
