מרדפים, נפנוף אקדחים, אופנועים דוהרים ושאר מרעין בישין הם המרכיבים העיקריים של ספרי האקשן שיש לנו כרגע. למרות שאין בכל אלה פסול בפני עצמם, הם אינם אלא קישוט המתיימר לייצג סוגה שיכולה לתת הרבה יותר.
הסיפורת החרדית מעניקה מקום של כבוד דווקא לדרמה וכשאנחנו עושים את זה טוב זה ממש טוב. (אני אומרת את זה כצופה אובייקטיבית כמובן.) היא כל כך טבעית עבורנו שגם כשסיפור אמור להיות אקשן, הוא מתערבל עם המון טרופים של דרמה ומפספס קהל גדול של קוראים. אנחנו חושבים שדרמה היא הכלי היחיד של המסר ורק היא שווה את הזמן הבוגר, החכם, והערכי שלנו. האקשן נותר עזוב ורדוד ואנחנו חייבים לתקן את זה.
אקשן הוא התבנית הבסיסית לכל עלילה. רוברט מקי קורא לזה ארכי-עלילה אבל אני חושבת שאקשן זה שם הרבה יותר קליט. נתחיל במרכיב היסודי ביותר של כל סיפור בעולם:
ביט נקרא כך על שם פעימת הלב. הוא יחידת הבסיס הקטנה ביותר בכל מוזיקה, שירה, ריקוד ועכשיו גם עלילה. ביט הוא זוג של פעולה והתגובה לה. אם אני זורקת כדור ואתם תופסים זה ביט. אם אני שואלת ואתם עונים זה ביט.
אירוע מורכב מסדרה של ביטים. הדוגמה הראשונה הובילה לאירוע של משחק תופסת, השניה לאירוע של מריבה.
עלילה מורכבת מרצף של אירועים שמובילים למטרה מסוימת.
לסיכום, פעולות בונות ביט. ביטים בונים אירוע. אירועים בונים עלילה. היחידה הכי קטנה של כל סיפור היא פעולה והפירוש המילולי של Action הוא פעולה. פיזיקה.
ניקח לדוגמא סצינה מגבעת השממה של רבי מנדל. למקרה שהייתם קבורים באיזה בור בעשור האחרון, מיקלוש הוא ילד שאיבד את הוריו במלחמת העולם השניה. פרופסור גזונטהייט הבריח את מיקלוש לארץ וסידר לו משפחה אומנת. כשמיקלוש שומע על כך הוא בורח בזעם לחוף.
כל ביט הוא זוג של פעולה והתגובה לה. אתגר: פתחו את הספר בעמוד 42 וכתבו על דף את הביטים המלאים של הסצנה. תוכלו להיווכח בעצמכם במתכונת של פעולה והתגובה לה.
אז כל סיפור חייב להיות סיפור אקשן, נכון? לא בדיוק. רוברט מקי קורא להם מיני-עלילות ואני קוראת להם דרמות. אלו ז'אנרים שלא מצייתים לחלוטין לתבנית של אקשן, אבל חשוב לזכור שגם הם בסופו של דבר מתבססים עליו.
לא ניתן לחלק באופן נקי את הז'אנרים לכן נתאר את זה בצורה הכי מדויקת אם נעמיד את כולם על סקלה שמתחילה באקשן ומסתיימת בדרמה.
בקצוות הסקלה יש לנו את ז'אנרים כמו ריגול שתמיד יהיה אקשן ודרמה משפחתית היא הדרמה הכי דרמטית שיש. אבל יש ז'אנרים שקרובים למרכז. פנטזיה למשל יכולה בקלות להיות דרמה או אקשן. מה עושים במקרה כזה?
הבה נמשיל את הסיפור לתפוח. אני חותכת אותו כך: טבע, חברה, אישי, עצמי. כל פלח מייצג רובד, שכבה במציאות שלנו. בכל סיפור יש בעיה, והגיבור נאבק נגד כוחות אנטגוניסטיים כדי לפתור את אותה. הקונפליקט הזה מתנהל על גבי אחד מהרבדים של המציאות.
רובד הטבע כולל כוחות חסרי זהות בעולם החיצוני והוא נמצא על גבי הקליפה של התפוח. לדוגמא, רעידות אדמה, ווירוס, או צבא זומבים.
רובד החברה כולל כוחות חיצוניים בעלי מניעים אנושיים. אלו ממוקמים קצת מתחת לקליפה. אפליה חברתית, מאבק נגד הממסד, כוחות החוק ועוד.
רובד האישי כולל קשרים ויחסים בינאישיים. אלו כוחות שמרוכזים פנימה יותר. הם קרובים יותר לליבת התפוח. למשל בעיות תקשורת, דעות שונות, מחלוקות, ריב ומדון, וכן הלאה וכדומה.
רובד הפנים כולל את כוחות הנפש הפנימי של האדם עצמו. כוחות שמרוכזים לחלוטין בפנים, בגרעין התפוח. התמודדות עם אתגרים נפשיים, עם יצרים, שאיפות וכולי.
ככל שהרובד של המאבק חיצוני יותר, כך הז'אנר קרוב יותר לאקשן. ככל שהרובד פנימי יותר כך הז'אנר קרוב יותר לדרמה. מאבקים רבים שולחים אדוות לרבדים השכנים, אבל חובה להתרכז ברובד אחד עיקרי.
זה עניין של קומפוזיציה. תמיד יהיה מלך אחד.
לדוגמא: סיפור פנטזיה בה הגיבור מתמודד נגד מציאות אפוקליפטית של אחרי מלחמה אטומית. בסיפור כזה המאבק העיקרי מתנהל ברובד של הטבע. אפשר להוסיף עלילת משנה אודות קשר שמתפתח בין הגיבור לחבריו לצוות.
משנה. מילת קסם. העלילה הזאת שולית. תקבל פחות זמן מסך ופחות נעמיק בה. בסיפור הזה יהיו מעט אלמנטים משניים של דרמה בגלל שעלילת המשנה מתנהלת ברובד האישי, אבל עיקר הסיפור יתנהל לפי התבניות הוותיקות והאהובות של אקשן.
אלמנטרי, ווטסון.
אקשן ודרמה הם גישות שונות בתכלית לאותה בעיה. בעיית הסיפור. כשמנסים לעשות תערובת בין אקשן ודרמה חשוב לתת יותר מיקוד לאחד הסוגים ורק "לתבל" בעזרת הסוג השני.
אם הז'אנר הראשי הוא אקשן, צריך לאזן את האלמנטים של הדרמה בעזרת אלמנטים עוד יותר חזקים של אקשן.
ניקח לדוגמא מותחן פוליטי. הקוראים יהיו מוכנים לסלוח ל"עבירות" כמו מסר בוטה וריבוי פרוטגוניסטים - כל עוד ההגשה מבדרת מספיק, והיא תהיה מבדרת אם כל שאר האלמנטים יתאימו לסוגה ולציפיות שלהם.
כשקוראים מתלוננים על חוסר אמינות, הרבה פעמים הבעיה היא סיפור שניסה לפסוח על שני הסעיפים. אנחנו לא נבין את המנה שהגישו לנו. אלה מאיתנו שציפו לדרמה, יתלוננו על אלימות לא חינוכית. אלה שציפו לאקשן יתלוננו על הרצאות מוסר מתחסדות.
קריטי להבין את ההבדל בין אקשן ודרמה, להבין שצריך לבחור, ולבחור נכון. לבחור על פי האמת הפנימית של הסופר.
סיפור משקף את האמת הפנימית של הסופר, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. איך נראה העולם בעיני הסופר? האם הוא מקום מורכב שדורש הכלה והיכרות מעמיקה בכל הצדדים? או שמא הוא נתון למשפט בין טוב ורע, מחולק לשחור ולבן?
סופר שרואה את העולם בערכים של שחור ולבן, ובכל זאת מנסה לכתוב על הרבדים העמוקים של התפוח - לא יצליח לפנות לליבו של הקהל באמת. הוא יעשה רושם צבוע מתחסד ושיפוטי.
וכן להפך. סופר שמתחבר לאנושיות של כל מי שסביבו, ומחפש להבין ולהכיל, גם את הגוונים האפורים, לא יצליח לכתוב אקשן שירגש באמת את הקהל. הוא יעשה רושם צבוע ומתחסד ורכרוכי.
הפוסט הזה ארוך קצת יותר מידי, אז נדבר על התכלס, האלמנטים המדויקים שמפרידים בין הסוגות בפוסט הבא.
ובנתיים מבחן אופי קטן:
איך המציאות בעיניכם?
אתם הצודקים. אפשר אולי להבין את הצד השני, אבל האמת היא שהוא טועה?
אתם הגיבור של סיפור חייכם?
אתם חלק מהכוחות של הטוב בעולם?
יש רוע אמיתי ומוחלט וחובה להיאבק נגדו?
כנראה שאתם רואים את העולם דרך משקף של אקשן. ייתכן שאתם נהנים לקרוא דרמה, אבל האמת היא שתתקשו להשיג עומק בז'אנר הזה. תלמדו על אקשן ותראו איך אפשר לבטא את ההשקפה שלכם בצורה המבדרת ביותר.
>> ההבדל התהומי בין אקשן והדרמה | סוגות ספרותיות
