הגיבן
- 12 בספט׳ 2021

התכחשנו לאקשן וזה פשע | מה באמת יש לסוגה להציע

פעם זה היה חלק מפוסט ארוך. מאוד. מאוד. החלטתי לחלק למען הנוחות. מחילה.

יש אנשים שמרגישים שאקשן הוא ז'אנר אלים, ילדותי, גברי, חסר משמעות ומסר, או בזבוז זמן באופן כללי. ואולי הם צודקים. רגע לפני שאת רוגמים אותי במרגל להשכרה שלכם תנו לי להגן על עצמי.

כמובן שזו הכללה פשטנית יתר על המידה, אבל יש סיבה מדוע הדעה הזאת פופולארית. מקובל לחשוב על בנים כעם ישיר, וכך גם ילדים. לא מחייב שזה נכון, אבל באקשן המאבק באמת ישיר וגלוי כי הוא מתנהל ברובד חיצוני של התפוח.

זה נכון שילדים יכולים להבין אקשן יותר מדרמה, אבל אקשן אינו בהכרח ילדותי. הוא עוסק בעניינים שקרובים לפני השטח אבל הוא לא בהכרח שטחי. ואם העלילה בנויה כמו שצריך אנחנו אפילו לא נשים לב שהוא אלים.

נשמע גרוע? כמו שאמרתי, בסוף תוכלו לרגום אותי.

המטרה של אקשן? לבדר

המוקד של הסיפור, המלך של הקומפוזיציה, זה האירועים. או במילים אחרות, הקשר המולקולה של פעולה-תגובה.

הסיפור מתרכז במה שקורה, איך זה קורה, ולמה זה קורה. תיאורים, אקספוזיציה, ורקע, הינם במקום משני. הם נמצאים שם כדי לשרת. יהיה להם זכות קיום רק אם הם תומכים באירועים. אין מקום לשום דבר שלא מקדם את העלילה, וזה מה שיוצר את החוויה.

כשאנחנו קוראים את הקטע הבא, אנחנו דרוכים. אנחנו מבינים שהתיאור הזה מזמין איזושהי פעולה דרסטית שחייבת לבוא בסופה. התיאור תומך בפעולה, ותורם למתח של הסיפור. התיאור מרגש אותנו.

מה אקשן מציע? חוויה רגשית

מבטיחה לכם שלא טעיתי בסוגה.

קוראים של אקשן מחפשים בידור וזה עסק רגיש. אנחנו רוצים לחוות את האירועים, להרגיש אותם. והמנוע הפנימי של הסיפור אחראי להעניק לנו את זה.

אנחנו רואים על פני השטח את הפעולות שהדמויות נוקטות, את המאבקים ואת האירועים, אבל תת המודע שלנו כל הזמן מחפש את הגורם. את סיפור הרקע, את האופי. את התשוקה של השחקנים. בלעדיה אין לגיבור סיבה לקום בבוקר ולחגור את הנשק שלו. בלעדיה אין למאבק סיבה להתקיים, ואין סיפוק כשהוא בא לסיומו.

בניגוד לדרמה, השכבה הזאת נסתרת עמוק מתחת למאבק החיצוני, אבל היא חייבת להיות קיימת כדי שנתרגש.

יש לנו צימאון אדיר לסיפורים כאלה. אנחנו מחפשים להזדהות. מחפשים סיפורים שאפשר להרגיש. יש ששה מאפיינים שעוזרים לנו לעשות את זה, ותכף נדבר עליהם ונפרט למה דווקא הם מעוררים את החוויה הרגשית.

אקשן חייב להכיל מסר

אני יודעת שזה נשמע תרתי תסתרי. אקשן ומוסר? מה הקשר?

תקראו לזה "אמירה" מצידי. מסר - מלשון Message ולא מוסר השכל.

באקשן כל אלמנט צריך להיות מכוון מטרה, מהאירועים הגדולים ביותר ועד לדמות הכי שולית. השרשרת הזאת מובילה למטרה ספציפית ומוגדרת. המטרה היא המסר.

המסר הוא הדבק שמחבר את כל החלקים יחד. הוא אומר לנו מה היה העניין של כל זה. מדוע היה על הסיפור להיכתב. מה הניע את הדמויות לאורך כל הדפים האלה, ולמה כל זה לא היה בזבוז זמן אחד גדול.

תלונות של קוראים על סצינה אלימה, על חוסר אמינות, או חוסר דיוק, הן סימן ההיכר לסצינה שהיתה חסרת משמעות מבחינת המסר. סצינה שלא מקדמת דמות להשגת תשוקתה ולא ממחישה את המסר של העלילה. סצנה ללא מטרה.

מן הסתם היא מבקשת להוכיח כמה הסופר גאה בדמות שלו או במחקר שלו או כי זה גדג'ט כל כך מגניב שחבל לא לדבר על זה. במילים אחרות זו סצינה שמעבירה מידע. אקספוזיציה. ברגע שהקורא מוצא רק מידע בסצינה, הוא פנוי לאמת אותה. וכשהוא ימצא סתירות, והוא ימצא - הסופר בצרות.

ואולי זו סתם סצינת בעיטות כי הסופר חושב שאי אפשר בלי 🙄

בואו נדבר תכלס. המרכיבים של אקשן

1. פרוטגוניסט יחיד

באקשן חיוני להשיג הזדהות. לצורך כך ממקדים את הקורא בדמות ראשית אחת. אנחנו נחווה את רוב הסיפור מנקודת המבט שלה.

היא תקבל אפיון ומימדים מלאים. ההתמודדות שלה תתפוס את מרכז הבמה. התשוקות שלה, המניעים שלה, סיפור הרקע שלה, כל אלה יכולים לקבל זמן מסך ופירוט מלא. כמובן, בזמן ובמקום המתאימים.

כנראה שיהיו דמויות משנה ומותר בהחלט לדבר עליהן, אבל הן לא תהיינה מרונדרות באותה רמת פירוט כמו דמות ראשית. זהו עולם אוטוקרטי ואין להן שום זכויות כאן.

שיהיה ברור, הסופר יכול להכיר את המבנה הפנימי של כל הדמויות, וכנראה שזה יעזור לו להפוך אותן לייחודיות, אבל אקשן זה גישה חדורת מטרה ורק הגיבור הוא זה שמוביל אותנו ישירות אליה.

2. דמויות פעילות

סיפור אקשן חייב להיות פעיל. הדמויות העיקריות, בייחוד הפרוטגוניסט, חייבות ליזום אירועים ולהגיב ברמה עולה, ובקצב שמשתדרג ככל שהסיכון בסיפור גובר.

הוא לא יכול להמתין לפיתרון אקראי. הוא לא יכול לסמוך על העזרה של דמות אחרת. הוא לא יכול לשקוע בהתבוננות פנימית או דיונים מוסריים. רק הוא יכול לפתור את בעיית הסיפור, ואין לו את הזמן או את המשאבים להתעכב.

אנחנו שופטים את הסיפור על פי הרמה של האירועים. אם הדמות הראשית תימנע מפעולה היא תאבד את הכבוד של הקורא, וכך גם את ההזדהות.

3. זמן ליניארי

בגדול, סיפור אקשן דובק בתבניות קלאסיות שעבדו מאז ומעולם.

האירועים יהיו מסודרים לפי סדר כרונולוגי. לעיתים העלילה תדלג קדימה בפרולוג או אחורה בפלאשבק, אבל בסופו של דבר הסדר של האירועים יהיה ברור לקוראים.

הציר הלינארי מגביר את הלחץ - או הקצב - של השינויים. הוא מעורר עוד ועוד מתח שמחזיק בקוראים עד לנקודת השיא - משבר. שם משחרר הלחץ ואנחנו מובלים לסיום מעורר סיפוק. דמיינו רכבת הרים. זאת החוויה.

ציר לינארי

4. אירועים סיבתיים

עלילת אקשן היא שרשרת של אירועים שגוררים אחד את השני בקשר של סיבה ותוצאה. כל פעולה מעוררת תגובה, והיא בתורה גוררת את הפעולה הבאה. זה מה שיוצר את הלחץ, את הקצב, את הריגוש.

ארוע סיבתי נוצר בעזרת גורם שכבר נוסד לפני שהסצנה הנוכחית התרחשה.

ניקח בלש שצריך לירות בפושע בנקודת השיא. כדאי שנכיר את האקדח בתחילת הסיפור, ושנדע מה הכישורים של הבלש בנושא. אולי הוא צלף ממש גרוע ולכן הוא מפספס עכשיו? אולי זה מה שידחוף אותו להשתמש דווקא בשכל כדי לנצח. סתם זורקת פה רעיון.

יש יוצאי דופן בודדים לכלל הזה אבל אירועים מקריים לעולם לא יכולים להיות הפיתרון לשום בעיה. לדוגמא, המאורע המחולל יכול להיות רעידת אדמה או צונאמי. כל עוד זו החוליה הפותחת של שרשרת אירועים סיבתיים, זה עדיין יהיה סיפור אקשן טוב.

5. סיום סגור

סיפור אקשן מתחיל עם מאורע מחולל שמוציא את העולם מאיזון. הגיבור נאבק לפתור את הבעיה הזאת. סוף הסיפור מציג פיתרון לבעיה, ובעצם סותם את הגולל על המחולל.

נניח שהשאלה היא האם הצדק ינצח? הסוף חייב לענות על השאלה הזאת. כן, הצדק ניצח. למה? כי הבלש שלנו חכם יותר מהפושע. לחילופין הסוף יכול להיות שלילי, הצדק לא יתגלה לעולם. למה? כי הפושע היה חכם יותר.

זה הסוף והוא מבטא את המסר. הסוף מוכרח לענות על השאלה שהוצגה בתחילת הסיפור. בלי סוף אין מסר, בלי מסר הסיפור מתפרק.

6. מסר ולא תמה

המסר הוא שמחבר את כל ששת האלמנטים יחד. הוא הדבק שנותן לסיפור משמעות.

כשדיברנו על דרמה כבר אמרתי שלא מצאתי הגדרה סגורה שמפרידה בין המושגים האלה. מסר או תמה הם המשמעות של הסיפור, הרעיון השליט. איך זה נראה באקשן? כמו מסר. אימרה ישירה וסגורה. פשטנית ומחוסרת מימדים.

בואו נדגים. הסיפור שלנו מתחיל בתחילת הציר הלינארי. כל פעולה גוררת תגובה סיבתית בקצב גובר והולך.

נבל מתוחכם ביצע פשע. העלילה התחילה. מד הקצב מתחיל לתקתק.

בלש מוצא רמז ועולה על עקבות הנבל. כעת הקצב עולה.

הנבל מתחכם ומצליח לפגוע בבלש. מד הקצב עוד סופר...

הבלש נעזר ברעיון יצירתי במיוחד ויוצא כשידו העליונה. כעת הקצב עלה עוד יותר.

הנבל פוגש את הבלש למערכה אחת אחרונה בה הכל עומד על כף המאזניים. צדק מול חוסר צדק. פשע מול כוח החוק. הנבל מתוחכם מאוד, כבר אמרנו, ומסתבר שהוא צפה את כל מהלכיו של הבלש מראש. כל צעדיו של הבלש רק קידמו את הנבל בעצמו, והנה הוא כמעט ומבצע את מזימתו הזדונית -- אבל הבלש נעזר בכוחותיו השכליים כדי לגבור על הנבל המתוחכם אחת ולתמיד.

יש לנו סוף סגור. הצדק ניצח והקורא בא על סיפוקו.

מה הסיפור הזה אומר לנו? רוברט מקי מגדיר מסר כך: משפט שמספר על ערך שהשתנה והגורם לכך שהוא השתנה.

בסיפור שלנו הצדק גובר על חוסר-צדק בזכות חכמתו הרבה של לוחם הצדק.

אתם יכולים לתהות האם יש בכלל ערך למסר כזה, אבל זה מה שהסיפור הזה מוסר לנו בין אם נרצה את זה ובין אם נרצה להתווכח על זה. גם אם הסופר בכבודו ובעצמו יזדעק "סיעתא דישמיא", אנחנו כבר לא שם כדי להקשיב.

אקשן מגיש את המסר בהחבא, אפשר לומר בערמה. הרבה פעמים הקוראים לא יודעים מה היה המסר של הסיפור, אבל אנחנו מרגישים אותו, ומתמלאים סיפוק כשהסוף מסכם אותו.

וזה יוצר לנו בעיה. באקשן המסר נסתר. אבל הוא לא שולי!

לסופר צריך להיות מאוד אכפת מהמסר הזה. בעזרתו הוא מרכיב את העלילה שלו. בלעדיה מדובר בגיבוב טקסטים אקראיים שלא מובילים לשום דבר. אבל הסופר לעולם, לעולם, נבר אבר, לא יספר את המסר לקוראים, ובטח שלא לדמויות.

אם הדמויות יפלטו מסרים ערכיים בין פעילות אחת לשניה, זה יראה לקורא צבוע, תקוע, מגוחך, ולא אמין.

ואכן, הרבה פעמים כשדמויות אומרות בקול איזשהו מוסר השכל, אנחנו מבינים שלסופר מאוד חשוב שנבין שלזאת כוונתו. והרבה פעמים, אם נבחן את החוט המקשר של האירועים נגלה משמעות אחרת. אמת ששונה מאוד מהמסר ולפעמים אפילו סותרת אותו לחלוטין.

באקשן המסר נכנס ישירות ללב בלי לעבור את מבחן השכל. כבר אמרתי שאקשן זה עסק רגשי. יש שיגידו מסוכן 😁

לסיכום, סיפור אקשן הוא עלילה סגורה, בנויה בצורה נקייה, מסודרת. כל פיסה חיונית ומובילה ישירות למטרה ברורה ואחידה. זה מה שיוצר תחושת סיפוק בסגירת הספר. גם אם אנחנו לא יכולים להסביר את זה, אנחנו מרגישים את הסיום שתפר את כל החלקים יחד לפיתרון אחיד ויפהפה. עכשיו בואו תגידו לי, כמה פוטנציאל יש לסיפור שכתוב כך?