מה שמדביק אותנו לדפים הראשונים של סיפור - אינו הרקע. אלא הדמויות והמשחק שלהן על במת הסיפור. סיפור מורכב מסדרה של אירועים. משהו קורה, משתנה, גם כשדמויות רק מדברות.
לאקספוזיציה יש סיכון לעצור את האירועים, וזו בעצם הבעיה שאנחנו מנסים לפתור בכל הפרקים בהם דשנו בנושא.
אם דמות אחת משתפת אדם אחר במידע שאין לו, אין לנו כל כך בעיה. כמו שכבר אמרנו, דמות תשתף את היריבה שלה במידע, כאשר זה מקדם אותה אל המטרות שלה.
אם היריב לא מעודכן במידע הזה, יש המון תירוצים להשלים לו את החסר. הדיאלוג הזה יכול להיות מוסווה כהדרכה, קשר של מורה-תלמיד, סיוע, עזרה. גם אלה מהווים מטרות סבירות למדי.
הטעות הכי נפוצה במקרים כאלה קורית כשהמידע מיותר לחלוטין. מידע שלא מעניין את הקוראים, ואנחנו גם לא זקוקים למידע כדי להבין את האירועים.
זו תהיה הפסקת אקספוזיציה. הפסקה מהריגוש של העלילה, שמשחררת אותנו לבחון את המידע בראי של עולמנו שלנו המציאותי. וכשנמצא טעויות - ותהיו בטוחים שנמצא - הספר יעשה רושם בלתי אמין.
אנחנו לא רוצים ללמוד שיעור הסיטוריה, אנחנו רוצים לראות איך הרקע משפיע על הדמויות עכשיו. לא אכפת לנו כמה תארי הגלים והים מפויטים בשירה יפהפייה, אנחנו רוצים בידור. אנחנו לא רוצים לשמוע כמה הגיבור מדהים, אנחנו רוצים לראות אותו עושה דברים מדהימים.
כל מה שהסופר צריך לעשות הוא לוודא שהמידע אכן חיוני. שהוא חובה כדי להבין את האירועים או כדי להרגיש את הדמויות.
אבל גם כשחשוב שנדע את האינפורמציה, יש דרכים גרועות מאוד להגיש אותה.
הכידוע שידוע לשמצה
הבעיות העיקריות צפות כאשר הסופר מרגיש שהוא חייב לשתף את הקוראים במידע. כל כך דחוף לו, עד שהדמויות הופכות לבובות צייתניות שאמורות רק לאפשר לסופר את התשוקה שלו.
כאן אנחנו נראה שתי דמויות שמכירות היטב את המידע, ובכל זאת בוחרות לדון בו. קשה למצוא עבורן סיבה טבעית לעשות את זה, ולכן זה בדרך כלל יעשה רושם מאוד מאולץ.
"כידוע" זה דגל אדום ענק לאקספוזיציה שקופה. אם זה ידוע, למה לדמויות לדבר על זה? כי הן יודעות שהקוראים מקשיבים. ואנחנו יודעים שהדמויות יודעות עלינו, ומפסיקים להאמין להן.
ייתכן שגם שמתם לב לשרשרת הארוכה של אותיות ומילות קישור במשפט הזה, גם זה תסמין די בולט לבעיה הזאת. יותר מידי שי"ן בדרך כלל מצביעים על בעיה בסצינה. כשיש שרשרת של כְשֶ, שֶ, ושֶל, ושאר מילות קישור, זה כֶּשֶל בהסתרת אקספוזיציה מיותרת.
אם נבחן שוב את המשפט, ייתכן שנגלה שאפשר לסדר אותו בצורה קצת יותר מושכת, אבל בדרך כלל הוא פשוט מיותר לחלוטין. איזה מסר שהיה כל כך דחוף לסופר, שלא היה אכפת לו שהוא דוחק את הדמויות לשולי הבמה ברגע הזה.
הדוב המרקד
כשדמויות מדברות על מידע שלא באמת מעניין אותן, זה רגע מת. הסיפור לא מתקדם. לא קורה כאן כלום כי אף דמות לא מתקדמת למטרה שלה.
בדרך כלל הסופר מבין את זה באופן אינטואטיבי. לכן הרבה פעמים הדמויות יתאמצו "להתכסח".
סתם.
אין להן סיבה לריב. אולי הן דווקא מחבבות אחת את השניה ויכול להיות שזה אפילו לא מתאים לאפיון שלהן, אבל חייבים להדליק קצת את האש מתחת לכפות הרגליים של העקשנים הקטנים כדי שירקדו לרגע לחלילו של הסופר.
מין רושם של "שינוי" דֶמה. כי טכנית, בסצינה הזאת אחת הדמויות יוצאת כשידה העליונה. אבל תכלס, העלילה לא התקדמה במילימטר.
מתנת השכחה
לפעמים גם נראה דמויות "שוכחות" פרטים שהן אמורות לדעת, כדי שתהיה סיבה להזכיר להן - וכמובן לידע באותה הזדמנות גם את הקהל המצותת.
הקריינות
מה אם הסופר רוצה להגיד לנו משהו, אבל יש רק דמות אחת בסצינה? נו פרובלם, נדביק לו בועת מחשבה. זו דרך זולה עבור הדמות להגיד לעצמה - כלומר לקהל - מה עובר עליה, במקום להמחיש לנו את מה שקורה דרך העלילה.
הבעיה היא, שגם כאשר דמות מדברת עם עצמה היא עדיין מנהלת שיחה. היא מדברת עם עצמה.
והיא עושה את זה כדי להשיג איזושהי מטרה. בין אם זה ניסיון לשכנע את עצמה, לנחם את עצמה, להפעיל חשיבה יצירתית, להצטדק, או כל מטרה אחרת שיש לדמויות כשהן בוחרות לתקשר עם מישהו.
זה עדיין סוג של דיאלוג והיא לא סתם תגיד לעצמה דברים שהיא כבר יודעת.
או "היא" או "עצמה" חייבת לנצח בשיחה הזאת. חלק מהאישיות שלה חייב להכניע את האחר, אחרת הדיאלוג הזה מיותר, מאולץ ולא אמין.
טריקים כאלה ואחרים מתבלים הרבה מאוד סיפורים. אינספור, אני בטוחה. לפעמים הקטעים האלה יהיו מביכים ושקופים. יש גם כאלה שיכולים להיות מבדרים.
לפעמים הגיוני שדמות תדבר אל עצמה, או תפנה אל הקהל, או אפילו תתדיין על נושא שידוע לכולם, אבל זה חייב לקדם אותה אל המטרות שלה, והיא חייבת לעשות את זה בדיוק בדרך שהכי הולמת את אופיה וכישוריה.
הבעיה העיקרית מופיעה כאשר הדמויות משרתות את הסופר ולא את עצמן. אקספוזיציה כזאת חושפת לא רק מידע, אלא גם את היד המניעה את הדמויות.
ברגעים האלה הקהל מתעורר לעובדה שמדובר רק בסיפור והשעיית אי האמון נשברת.
הדמויות כבר אינן אנשים כמוני, אלא בובות עץ מתפתלות על חוט, וכך אנחנו מאבדים את הקשר היקר של ההזדהות. לרגע אחד קצר וחולף, השתכנענו שמדובר בבן אנוש, אך לפתע נחשפנו לעובדה שעבדו עלינו. זה מעורר צמרמורת. זה קרינג'.
זה עמק המוזרות.
בפעם הבאה נדבר על נשק סודי שיכול ממש לעשות רושם גאוני, איך להגיד אבל בלי להגיד. מנחשים מה יהיה הנושא?
בינתיים, אם אהבתם תזרקו לי איזו תגובה 😊
>> אקספוזיציה - טעויות נפוצות
