איך שותלים אקספוזיציה בדיאלוג
עכשיו שהסברנו מה זה בעצם אקספוזיציה, בואו נדבר על זה עוד קצת. אקספוזיציה יכולה להופיע בכל מיני מקומות בסיפור, גם בקריינות וגם בתיאורים, למשל. אבל בקומיקס, המקום הכי נגיש להניח אותה - הוא בדיאלוגים.
עכשיו, אם שתי דמויות מדברות על נושא ששתיהן מכירות היטב, סביר שנצא מהסיפור בתחושת קרינג' קשה. שני סוכני ביטחון אמורים להכיר כבר את דגמי האקדחים שרשמו על שמם, וזוג רופאים יודעים מה מתרחש מאחורי דלתות מחלקה פנימית ג'. אז למה שהם יכניסו את זה לשיחה? זה ישמע מגוחך, ללא ספק.
אפילו לו נניח שקנינו את הרעיון שדמות מדברת לעצמה, מהרהרת לה הרהורים ככה בזמנה הפנוי בין משימות, לא סביר בכלל שהיא תספר לעצמה עובדות שהיא כבר יודעת. כשדמות אומרת לעצמה, "אני עצוב עכשיו," או אפילו, "מה שעשיתי אתמול וכמה שזה היה מתוחכם," זה מגוחך כמו מורה למתמתיקה שתסביר לקולגה שלה על אחד ועוד אחד.
יש לזה מילה באנגלית; Patronizing. זה גורם לנו להרגיש שמתייחסים אלינו כמו טיפשים, כי מתייחסים לדמויות כמו טיפשות, ובאיזשהו מקום אנחנו מזדהים איתן.
אז איך הסופר יטפל בבעיה הזאת?
כאן ניתקל בטרופ של "ילד חדש בחיידר". הרבה סופרים מכניסים לעלילה דמות חדשה, צעירה ו/או מחוסרת ידע וניסיון בכל הקשור לעולם של העלילה. היא מייצגת את הקהל והיא תרוץ מצוין להסביר לקוראים איך הכל עובד.
אבל גם כשאחת הדמויות מחדשת משהו לשנייה, האקספוזיציה לא תמיד תעבוד. אם היא סתם פולטת שיעור ידע כללי כדי לסייע לחברתה למלא כמה חורים אקראיים בהשכלה, אנחנו נזהה את זה. אם זה לא אמור לעניין את הדמות, אז זה גם לא יעניין אותנו.
אנחנו נבין מיד שהדמויות מבחינות בציטוט שלנו ומדברות אלינו. זה ינתק אותנו מהסיפור.
איך אפשר לשתול מידע בשיחה, בצורה כזאת שתשדרג אותו, תרתק אותנו, ותמשוך אותנו להמשיך ללוות את הסיפור עד הסוף?
בספרו להציל את החתול, סניידר מציע לתת לדמויות לדבר אקספוזיציה על גבי רקע ייחודי. משהו לא צפוי, הזוי אפילו, בתקווה שזה יסיח את דעת הקוראים מהשיעור שהם מוכרחים לעבור עכשיו. אני חושבת שזו שיטה די מיותרת.
אין שום בעיה בכתיבה יצירתית ויוצאת דופן. להפך. אבל זה לא "קסם" שמסוגל להעלים אקספוזיציה מיותרת או בוטה.
אנחנו מצפים מהסופר לתת לנו את המידע שאנחנו צריכים. לא את מה שמתחשק לו להגיד.
אם זה מידע בו אנחנו חושקים, אין שום סיבה להסיח את דעתנו ממנה, למעשה, זה רק יפגום בהבנה שלנו.
מתי הגיוני שדמות תשתול מידע בשיחה? מתי היא תרצה להשתמש במידע הזה? זהו בדיוק. זה הסוד. כשזה משרת אותה ואת האינטרסים שלה לשתף - היא תשתף. דמויות הן יצורים אגואיסטים למדי, שנאבקות כל הזמן להשיג את התשוקה שלהן. בכל סצינה, כל בחירה, כל משפט בכל דיאלוג.
אקספוזיציה היא הנשק של הדמות. נשק שהיא מנצלת כדי להשיג את תשוקתה.
אקספוזיציה כנשק
אם נעמיד שתי דמויות על גשר צר, כל אחת עם מטרה שמתנגדת ישירות לזו של יריבתה, אחת תאלץ לחזור על עקבותיה כדי שהשניה תוכל להתקדם. ככל שהאינטרסים ניגודיים יותר, כך הדיאלוג יהיה מרתק יותר.
זה יחשוף את החלקים הכי יפים של כל השחקנים, וגם יגרור שינוי אמיתי שיקדם את העלילה.
האקספוזיציה כזאת הופכת לחלק בלתי נפרד מהעלילה כי היא הפכה לפעולה ועומדת בהגדרה של ארוע. קורה כאן משהו, יש שינוי.
כל תיש - דמות - וואטאבר - יתחמש בכל פיסת מידע שיוכל להשיג כדי לנצח במאבק הזה. הוא יספר את המידע ליריבו כשהוא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר לעבור את הגשר הזה. הוא ישכנע, יתקוף, יסביר, יאיים, בעזרת מילותיו.
אחד חייב ליפול למים. מי מהם זה יהיה?
כל דו-שיח הוא דו-קרב.
טוב, הגזמתי. אבל רק טיפה. לא בכל שיחה יש רק יריבים מושבעים. אבל אם השאיפות של הדמויות מתנגשות, אפילו בקצת, זה עוזר כדי לבנות סצנה חיונית ומקדמת. זה עוזר להן לחשוף מידע על הדמויות והסיפור. ככל שהאינטרסים ניגודיים יותר - כך הסצנה חיונית יותר, משנה יותר.
אקספוזיציה כנשק היא שיחה בה הדמויות משתפות אחת את השניה במידע, כן. אבל עצם השיתוף מקדם אותן למטרה שהן מנסות להשיג, כל אחת לחוד ושתיהן גם יחד. מקדמות את העלילה.
משאירה אתכם עם תרגיל:
קחו לכם סצינה מכל סיפור. תבחרו קטע שממש אהבתם או אחד שממש סלדתם ממנו. אם זה סיפור טקסט קלפו אותו מכל התיאורים סביב, כל המחשבות הפנימיות, והותירו את הדיאלוג הנקי בלבד. כעת נתחו: איזו פעולה כל דמות נוקטת בעזרת מילותיה?
רמז: מה היא השיגה/הפסידה בסוף הקטע?
אהבתם? שתפו אותי בתגובות, ושתפו אחרים!
>> אקספוזיציה - מתי משתמשים בזה?
>> אקספוזיציה - איך שותלים אותו בדיאלוג?
מקורות (מכיל קישורים מתומלגים)
