top of page

הזדהות בקומיקס | מיקוד בדמות


היום נדבר על עריכה וויזואלית. אחרי הכל אנחנו אתר לקומיקסאים. הגיע הזמן, לא? זה יהיה פוסט סוּפר טכני אז אלה שאוהבים לקרוא - זה הזמן שלכם לעשות אחורה פנה. ניפגש פעם הבאה.


כשדיברנו על הזדהות הזכרנו את המיקוד ואת כוחה לשאוב אותנו לתוך הסיפור. בסיפור וויזואלי המיקוד משחק תפקיד חיוני וזה מתבטא בפוקוס של ה"מצלמה". אני מחויבת מטעם עורך הדין שלי לוודא שאתם מבינים שלא מדובר במצלמה פיזית, רק כינוי לישות תיאורתית שמציגה את התוכן בריבוע קומיקס. עורך הדין עזב, אז נפסיק להשתמש במרכאות.


בספר קומיקס אפשר לשזור הזדהות בעזרת מיקוד וויזואלי. בכל פאנל, בזווית הצילום, מיקום המצלמה, וכל האלמנטים שאנחנו בוחרים להכניס לתוך הפריים.


עכשיו שכולנו באותו עמוד, בואו נתקדם.



הפוקוס בסיפור אקשן


כיום, במרבית הקומיקס שלנו, כל פאנל מעוצב להעביר את מקסימום המידע במינימום זמן. גישה מעשית ויעילה שמרחיקה את הקורא ומעדכנת אותנו בכל רגע: "זה רק סיפור ואתה הקהל. שב בשקט תשלב ידיים ואל תתערב". גישה קרה.


נוטים לדחוס בכל פריים את כל מה שרק אפשר. מרחיקים את המצלמה כדי להראות את כל השחקנים, מגביהים אותה כדי להציג מפה של הארוע, ומשתדלים לנצל כל מילימטר בפריים. הכל לטובתנו כמובן. מעדכנים אותנו בכל פרט, כל הבעה, כל תנועה וכל אביזר, בדיוק של רובוט המתיימר להיות אנושי.


בשיטה הזאת, ציירים נאלצים ליצור יותר מידי פרטים בכל פאנל ואי אפשר לתחזק קצב כזה במשך קומיקס שלם. פלא שהם מחזיקים מעמד בכלל. וזה סתם מכביד על הקורא שצריך להתאמץ כדי למצוא את דרכו בבליל המידע שזורקים עליו.


אני יודעת שאני נשמעת היפוך מוחלט לילד האגדי, ההיפראקטיבי, מכור הגירויים הבלאגן והצבעים הזועקים בכל פאנל. לא אכפת לי. יש עוד אנשים כמוני בעולם ואנחנו נעמוד בתוקף על זכויותנו.


השיטה הזאת לא מיותרת לחלוטין. היא מעבירה הרבה מידע ומהר, וזה דבר נחוץ, לפעמים. אולי. אבל לא תמיד זה מתאים. העיניים הם ראי הנפש. דרך הוויזואל אפשר לפרוש עולם פנימי עשיר ועמוק יותר מכל טקסט בוטה, פרחוני ככל שיהיה. בעזרת קומפוזיציה, צבעים, ומיקוד אפשר לסחוף את הקוראים בשפה שרק הנפש עצמה מסוגלת להבין. אפשר לרקום עלילה שתיגע ישירות בלב, שלא נרגיש את הזמן שעובר, שנסגור את הסיפור הלומי רעם ונתקשה לחזור לעולם המציאות.


לא נשמע הרבה יותר טוב? לי בכל אופן זה נשמע טוב. אם יש פה שונא-קומיקס-מזן-כלשהו, אבקש בנימוס רב שישב בשקט ישלב ידיים ולא יתערב 😉



יצירת קשר עם דמות


דבר ראשון צריך להטיל את אור הזרקורים על הדמות הראשית. בסיפור יכולים להיות מספר דמויות ראשיות, וכל סצנה יכולה להיות מוקדשת לדמות אחרת אז נכנה אותה מעתה הדמות המזוהה. היא הדמות הכי חשובה, הדמות שמובילה את העלילה. צריך ליצור חיבור בינה לבין הקוראים, קשר בל ינתק, לגרום שיהיה לנו אכפת ממנה. במילים אחרות - ליצור הזדהות. יש כמה דרכים לעשות את זה.


מיקוד בנושא. השיטה הקלאסית המשומשת ביותר. כאן הפריים מתמקד בדמות המזוהה. לפעמים יהיה תקריב שיציג לנו פריים בו רואים רק את הדמות, את כל תנוחת גופה או את ההבעה שלה.


Pic A. ראו מטה מקורות

אי אפשר להכניס את הדמות המזוהה לכל פריים ופריים. עם כל הכבוד - ויש כבוד - היא לא עד כדי כך מעניינת. סדרת תמונות ארוכה של אותה דמות יכולה להפוך דף קומיקס לדף משעמם. אפשר לגוון אבל עדיין להותיר הדמות בפריים הרוחני של הקוראים. אם טוענים פאנלים במשמעות ייחודית עבור הדמות הזאת, אנחנו נחשוב עליה, נבין מה היא מרגישה, נזדהה איתה, גם אם אנחנו לא רואים אותה במפורש.



מיקוד במושא מציג אביזר שמעסיק את הדמות המזוהה. על מה היא מסתכלת או חושבת עכשיו? מה מעסיק אותה או מבטא את מצבה הנפשי? זה יכול להיות משהו שהיא מחזיקה, דמות אחרת, תנוחה או משהו סימבולי שמשקף את מה שעובר עליה עכשיו.


Pic B. ראו מקורות מטה

הקוראים כבר הכירו את הדמות (בתקווה) עד עכשיו. אנחנו יודעים מה היא רוצה ומדוע, וכשנראה את מושא מחשבותיה נסיק בקלות מה עובר עליה. אנחנו יודעים מה אנחנו היינו מרגישים אילו היינו במקומה, וכעת אין שום צורך לכתוב את זה במפורש.


נקודת מבט היא עוד שיטה להכניס את הקורא לתוך הראש של הדמות. המצלמה נעמדת במקום עיניה של הדמות המזוהה.



בתמונה 3 אנחנו מתחברים לדמות שמסתכלת על הילדה הכפופה (כנראה מוטרדת מהשרשרת שאבדה לה או משו). בתמונה