היא הולכת כמו אירוע, מגעגעת כמו אירוע, אבל פלשבק אינו אירוע. במקום להעניק לקוראים את מה שאנחנו רוצים - את מה שקורה עכשיו, זהְ מחזיר אותנו אחורה כדי לספר לנו מידע. מידע אודות העולם, אודות הדמויות, להכיר את האופי שלהן, ולהתעמק במה שהיה כבר פעם, מזמן.
אבל זה לא באמת הסיפור עצמו. אם מה שהיה היה, אם זה לא משנה דבר, אז זו דוגמא מפוארת במיוחד לקריינות.
הפלשבק מעמיד את הסיפור באותם סיכונים של הגדה. זוהי הפסקת אקספוזיציה, ויש בה סיכון להאט את קצב הסיפור, להציף את אותנו במידע שלא מעניין אותנו, לקטוע את הרצף של העלילה.
איך לפצות את הקוראים
זוכרים מה אמרנו על אקספוזיציה? פלשבק שיבוא בדיוק במקום בו אנחנו מעוניינים לדעת מה קרה או צריכים לדעת מה קרה, כבר ממלא אחר התנאים של מידע שהוא גם מעניין. אם לא נבין מה קורה עכשיו - בלעדיו, אם לא יהיה אכפת לנו ממה שקורה עכשיו - בלעדיו, אז אנחנו מאוד נרצה את הפלשבק הזה, והוא יבוא בדיוק במקום הנכון.
אז, אם הקוראים יהיו מבולבלים בלעדי הפלשבק - כנראה שיש סיבה להכניס אותו. אם הפלשבק מסביר את המניעים של הדמות עכשיו, אם זה עוזר לנו להכיר יותר את הדמויות, ואם הדמות מרתקת אותנו מאוד, אנחנו נשמח לקבל את הפלשבק. אנחנו נרצה לדעת עוד עליה, נרצה להכיר גם את העבר שלה.
איך לעצבן את הקוראים
שיטה נחמדה במיוחד לעבוד על הקוראים היא לגרות אותנו עם רמזים לאיזה עבר עסיסי. כדי להכריח אותנו להמשיך להתמיד עם הסיפור למרות שלסיפור עצמו, בפני עצמו, אין הכוח למשוך אותנו. לכל הפחות הסיפור לא בטוח בעצמו מספיק כדי לחשוב שנהיה מעוניינים בו.
אבל כאן יש לסופר בעיה: עם כל גירוי נוסף, הרף של המתח עולה יותר ויותר. וככל שהפלאשבקים נמנעים מלחשוף לנו את מה שאנחנו מחפשים מחפשים בהם - כך הגילוי הסופי יצטרך לעבוד יותר קשה כדי לספק את הציפיות שלנו, שרק הולכות וגובהות עם הזמן. ככל שמותחים אותנו יותר, כך אנחנו מצפים לתמורה גדולה יותר. ככל שמותחים אותנו יותר כך מאבדים את הסיכוי לספק את הציפיות שלנו.
בסופו של דבר לא תהיה לסופר ברירה אלא לאכזב אותנו בגילוי שיראה בעינינו כדבר שולי, חסר משמעות. כמשהו שהיה אפשר לחשוף בקלות בהתחלה.
פלאשבק צריך לתת לקוראים את מה שהם חיפשו. ולו רק חלקית. אחרת זה... די מיותר, לא?
