פעם קודמת דיברנו על אקספוזיציה, הגדרנו מהי למעשה ואפילו הזכרנו למה זה משעמם אותנו. בואו נדבר קצת על הזמן. מתי אפשר לשים אותה ובכל זאת, אנחנו הקוראים, נסלח על כך. ומי יודע, אולי אפילו נהנה.
בואו נחזור להתחלה.
לאורך תקופת הבניה והתכנון של הסיפור, הסופר אוגר המון מידע. הרקע של העולם, סיפור המוצא של הדמויות, סודות שהן מסתירות מעברן. זה לא משקל מיותר ואין צורך להיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה.
כשאנחנו פותחים ספר חדש, אנחנו מחפשים תשובה לשאלה: "למה שיהיה לי אכפת מהסיפור הזה?" לכאורה, התשובה נחה בדמויות, לכן האינסטינקט הראשון של הרבה סופרים הוא להניח על השולחן את סיפור המוצא של כולן, כמה שיותר מהר.
כשאנחנו פוגשים בעמוד הראשון שיעור היסטוריה, אנחנו מאבדים את העניין שלנו עוד לפני שהתחלנו והדרך עד לסוף עוד מייגעת…
סופר שמתקמצן, מעורר אצל הקורא רעב. קורא רעב הוא קורא מרותק. למעשה, ככל שהעברנו יותר זמן בסיפור, יקשה יותר עלינו להתנתק. כבר השקענו את עצמנו בסיפור, נקשרנו לדמויות, האירועים סקרנו אותנו, אז עכשיו נפתח לנו התאבון לעכל כמה מנות האקספוזיציה כבדות.
המקום הנכון לאקספוזיציה הוא רחוק מאוד מההתחלה. בהתחלה צריך לעורר אצלנו שאלות. אחרי שהבנו שאנחנו לא מבינים - אז אנחנו מוכנים לשמוע את התשובות.
ככל שנתקדם בסיפור, נחשוף פיסות מידע גדולות יותר יותר, בעלות משמעות גדולה יותר. בשיא המערכה השלישית אנחנו מוכנים לספוג הרצאה ארוכה שתשיב על כל שאלותינו. הרצאה שהיתה מרדימה אותנו אילו היתה הפתיח.
ידע הוא כוח וכוח הוא מצרך יקר מאוד
העולם של העלילה, חוקים שמנהלים אותו, היסטוריה של הדמויות, מציאות התקופה, כל הרקע הזה, אלה פרטים שמסבירים איך האירועים ייתכנו. מדוע קורה כך ולא אחרת.
נניח שהסיפור מתרחש במסדרונות בית חולים או משרד עורכי דין אפרורי. אולי בטירה עתיקה על גדות נהר שהתייבש מזמן. שמא השנה היא 2020 לספירה, ווירוס עלום השתלט על כל העולם הידוע וסין לקחה לעצמה את כל השאר.
לא משנה כמה הרקע הזוי, האירועים הם אלה שאחראיים לרתק אותנו לסיפור. לא הרקע.
הרקע מכתיב את אופי האירועים, אבל כנושא בפני עצמו? הוא לא מספיק מעניין. אפשר להמיר אותו לפיסות מידע יקרות ערך שיתדלקו את המשך הסיפור.
סופר שמחזיק בידו את כל המידע, הוא סופר שמחזיק בידו את כל הכוח. והוא לא יוותר עליו סתם כך בלי סיבה משמעותית.
הוא מאמין בעלילה שלו, מאמין שהיא מספיקה כדי לרתק אותנו כרגע גם בלי שינופף בידע שלו בכל צעד ושאל.
הוא מאמין בנו. מאמין שאנחנו חכמים ונבונים לפחות כמו שהוא חושב את עצמו, שנצליח לעקוב אחרי האירועים, גם אם המרדף יקצר מעט את נשימתנו.
אפילו כשסיפור שונה לגמרי מהעולם שאנחנו מכירים, אין צורך להחזיק לנו את היד ולהסביר כל קוצו של יוד. אנחנו, אחרי הכל, קוראים. בכל זאת יש לנו מינימום של אינטליגנציה, האינכם מסכימים?
נוכל להסיק הרבה בכוחות עצמנו מתוך האירועים והדיאולוגים, ודווקא זה מה שישקיע אותנו בסיפור.
אקספוזיציה היא דלק
מרגע פתיחת הסיפור, האירועים מציפים בנו שאלות רבות. בדיוק ברגע בו אי אפשר לסבול יותר את הסקרנות, בדיוק כשאנחנו הכי חושקים במידע הזה, אז הדמויות משתפות אחת את השניה בתשובות.
כשהמידע מגיע בדיוק במקום בו אנחנו צריכים אותה כדי להבין מה קורה, הוא מעורר שאלות חדשות. נתהה "מה יהיה ההמשך בהתחשב בכך? איך הדמויות תסדרנה עם זה? איך העולם הזה יראה מעכשיו?" זה שואב אותנו לתוך הסיפור, מוסיף דלק לבערה של יצר הסקרנות שלנו.
פיסות המידע מחליקות דרך הדיאלוג אל תת המודע שלנו בלי שנשים לב בכלל, כשנהיה עסוקים במרדף אחר העתיד נחלוף לצד האקספוזיציה בלי להבחין בכך שלמדנו משהו חדש.
הסופר הזה, שאני מתארת כאן - הוא יצור סבלני. הוא מחלק את המידע למנות קרב קטנות, אורב לרגע המתאים, לרגע בו המידע באמת נחוץ לנו ורק אז משחרר בדייקנות את הנצרה.
לסיכום, אקספוזיציה מופיעה מתי שלא נוכל לעקוב אחרי האירועים, כשלא נבין את המתרחש בלעדיה. בגלל ששיווענו למידע, לא נתלונן כשנקבל את זה. זה בדיוק מה שרצינו, לכן זה מה שיספק אותנו.
אקספוזיציה חיונית מאפשרת לנו להבין את האירועים.
נעים להכיר. דמויות - קהל, קהל - דמויות
עוד אחד מתפקידיה המרובים של האקספוזיציה הוא להכיר לנו את הדמויות. סיפור הוא רק סיפור אם זה קורה למישהו. הדמויות דוחפות את העלילה ואנחנו חייבים להבין את המניעים שלהן כדי לתמוך בהן.
אם לא נזדהה, אם לא יהיה אכפת לנו ממה שעובר עליהן, הסיפור יאבד עניין.
האפיון של הדמויות, המוצא שלהן, חוויות, קשרי חברה שעיצבו אותן, רובם מתרחשים לפני העמוד הראשון, אבל זה חלק גדול ממה שמושך אותנו לעקוב אחרי הסיפור שקורה עכשיו.
אם הגיבור נכשל בשיעורי אנגלית, לא סובל ביצים מקושקשות, או התייתם בינקותו. הפרטים האלה יכנסו לעלילה כאשר הם יוצרים אכפתיות לדמות. רק אם בלעדיהם לא נבין אותה. אם לא נצליח להסיק את מניעיה ובחירותיה עכשיו, כי המידע הזה חסר, רק אז יש אישור כניסה.
הסופר כן צריך לדעת את הפרטים האלה, להכיר את הדמויות שלו לפני ולפנים, לדעת מה הן מעדיפות לאכול בבוקר, ואיך הן מגיבות ל"מה נשמע?". מכלול הפרטים האלה משפיעים על הדמות ומעצבים אותה בראש שלו. אבל אין צורך לפרש הכל בסיפור. למעשה, הרוב מיותר, והשאר יתברר מהאירועים עצמם.
אם מחסור במידע ימנע מאיתנו להזדהות, אם לא יהיה לנו אכפת, רק אז זה יצוף לפני המים.
אקספוזיציה חיונית מאפשרת לנו להרגיש את הדמויות.
מדובר בשיווי המשקל עדין. מידע שיבוא מאוחר מידי - יותיר אותנו מבולבלים ומתוסכלים. מוקדם מדי - נוכל לנבא את ההמשך, ונשתעמם כשהוא יגיע. אם תמיד היו מכניסים אך ורק את מה שאנחנו ממש צריכים לדעת, מתי שאנחנו ממש מוכרחים ורוצים לדעת את זה, זה היה יכול להיות סיפור מושלם, לא?
בפעם הבאה נדבר על אקספוזיציה בדו-שיח. בינתיים אני משאירה אתכם עם תרגיל:
בתמונה מספר 3 (Black Monday Murders) יש שני גברים, בעל העיניים החומות ובעל עיני התכלת. מה אתם מבינים על השני? איך זה נודע לכם?
אהבתם? ספרו לי בתגובות!
>> אקספוזיציה - מתי משתמשים בזה?
מקורות (מכיל קישורים מתומלגים)
