פעם דיברנו על "תציג אל תגיד". מן כלל כזה שטורקים בפני כל סופר שהעז להכניס קצת יותר מידי אקספוזיציה לסיפור. ההבדל בין "תציג" ל"תגיד" הוא שהצגה מראה אירועים פעילים, בעוד הגדה מספרת על עובדות סבילות. אם להדגים בזריזות:
"זוכר את השוד שביצענו יחד בבנק לפני יומיים?" - הגדה סבילה.
"בוא נשדוד משהו מהבנק, יאלה?" - הצגה פעילה.
ממבט ראשון נראה שהכלל הזה מזניח את הקריינות במקום בלתי מחמיא בעליל. כאילו כל הפסקה במרוץ הסוחף של העלילה, היא בהכרח דבר ממש גרוע. זה לא מאוד מדויק. אין ספק שהצגה היא שיטת הסיפור הכי מבדרת, קל וכיף להיסחף עם הדמויות כשהעלילה מתרחשת מול העיניים.
אבל לקריינות יש יתרון אחד רציני. זה חסכוני.
משפט קריינות אחד מסוגל להבהיר רעיון מורכב בזמן קצר ולפעמים זה בדיוק מה שצריך. אין ספק שאילו היתה סצנה שתציג לנו את הרעיון, היא היתה הרבה יותר סוחפת, אבל האם סצנה כזאת רלוונטית לסיפור? לא תמיד. לפעמים זה רעיון שולי, חשוב שנדע אותו, אבל חבל לבזבז על זה יותר מידי דפים.
אם הסופר יתאמץ להפוך כל רעיון קצר לסצנה שלימה, התוצאה תהיה מורטת עצבים, כשהקוראים מבינים שלמעשה לא קורה כאן שום דבר משמעותי, למרות שזו הצגה. זו הצגה ריקה.
קריינות יכולה לספר לנו הרבה בזמן קצר. קריינות חושפת בפנינו סודות מהעבר, כוונות לא ממומשות, מחשבות נסתרות ושאיפות לעתיד. כל מה שלא קורה כאן ועכשיו. בפרוזה, קריינות היא חלק מהותי מהמדיום.
השאלה היא, איך זה נראה בקומיקס?
ריבוע אקספוזיציה היא קריינות שמספרת מידע באופן מוצהר. בדרך כלל זה יהיה פרט קטנצ'יק, משהו אבסטרקטי שקשה להבהיר באופן אחר, וחבל להשקיע סצנה שלימה בשביל להציג דבר כל כך שולי. "1894, לונדון", למשל.
אם הדמויות תגדנה בקול את המידע הזה זה עלול להראות מאוד מאולץ. אפשר לשזור את המידע בתוך הציור איכשהו. עיתון מקומי, נגיד. זה ריבוע אקספוזיציה בתחפושת חמודה, אבל זה עדיין אקספוזיציה.
וזה לא דבר גרוע. ככה מעבירים מידע לקורא בלי להתפתל סביב דיאלוגים שלא מקדמים את העלילה העיקרית. זו שיטה קרה, לא מבדרת, אבל חוסכת זמן, מקום, ומאמץ ציורי.
בואו נסתכל רגע על שרלוק הולמס:
בזבזתי שלושה פאנלים בניסיון להבהיר את התקופה על ידי הצגה של העובדות, במקום קריינות של העובדות. שלושה פאנלים נחמדים למדי, אם יורשה לי להחמיא לעצמי. אבל השוו לעומת זאת עם זה:
הגדתי לכם באופן ישיר אודות השנה וזה מאפשר לי להתקדם במהירות לסיפור האירועים עצמם. זמן הוא כסף, אתם יודעים, ויש לנו דגים גדולים בהרבה לבשל. כשהדגים האלה מתובלים מספיק אנחנו נסלח לסופר על ההפסקה הקלה בבידור. במיוחד אם זה מידע שרצינו לדעת. ואם לא רצינו לדעת, אפשר בקלות להתעלם מהריבוע הזה. הוא קטן, בפינה, ולא מפריע לנו בשום צורה.
הדוגמא הראשונה היא טובה, רק אם העלילה עוסקת בדינמיקה בין הולמס לווטסון, ואם השיחה הזאת מקדמת אותם להיכנשהו. אבל אם זה לא חלק מהעלילה, אם הם לא אמורים ליצור ביניהם קשר משמעותי, וסוג הרובה לא מקדם אותם לפיתרון, אז אין שום טעם להכריח אותם להתכסח בצורה כזאת רק בשביל לגלות לנו את השנה. אם מה שמעניין אותנו, זה מה הם עושים ואיך הם פועלים כדי לשנות את העולם סביבם, ריבוע קריינות קצר ולעניין יעשה את העבודה הרבה יותר טוב, אתם לא חושבים?
מלל מלל מלל
הבעיה היא שלפעמים יהיה ריבוע אקספוזיציה דחוס במידע. שורות ארוכות של רקע היסטורי, שמות של דמויות, נתונים גיאוגרפים ועוד נתחים עסיסיים מויקיפדיה. כמעט אף אחד לא קורא את הריבועים האלה, ואלה שכן - לא יזכרו את רוב המידע. אם לקוראים באמת דחוף לדעת את כל המגילה, שפשוט יעשו טובה לעולם וילכו בכוחות עצמם לויקיפדיה, לא?
זה מיותר, כי זה לא קשור לעלילה, זה לא מה שקורה כאן ועכשיו. אם זה לא מידע שרצינו לדעת כי היה אכפת לנו, וזה לא מידע שהיינו חייבים לדעת כדי להבין את מה שקורה, זה פשוט לא קשור ובזבוז מקום.
בדרך כלל אפשר להבין מה מתרחש גם בלי לדעת את פרטי הרקע. ואם אי אפשר להבין - אז חסר חלק מאוד רציני מהסיפור. במקרה כזה, כן צריך לשקול להוסיף סצינה, להשקיע יותר באפיון של הדמויות, לעשות תחקיר על הרקע ולצוד את הפרטים הקטנים שאפשר להשחיל בקלות לתוך הציור, והדיאלוגים והאירועים הקיימים.
הסופר צריך לשאול את עצמו, אילו אני הייתי הדמות הזאת, בתקופה הזאת, מה הייתי עושה? שרלוק הולמס לא יבקש מווטסון לפתוח ווייז כי זה לונדון 1894. ווטסון לא יגיד "כאילו, דאא" - כי לונדון 1894. וגם בלי שאספר לכם על ההיסטוריה הענפה של הזרם הויקטוריאני באומנות, אני מקווה שבעזרת כוחותי הדלים הבהרתי לכם לכל הפחות, שזו לא דירה בבני ברק של המאה העשרים ואחת. אילו היינו יוצאים לרחוב עמוס כרכרות וערפל וכובעי צילינדר, היה עוד יותר טוב. אבל אני ציירת קצת עצלנית בשביל פוסט כזה.
למען האמת, עד עכשיו דיברנו רק על ריבוע אקספוזיציה. ריבוע קריינות זה משהו אחר לחלוטין.
בסיפורת, הקריין יכול להיות יישות עלומה יודעת כל, צופה אקראי מהצד, או אפילו אחת הדמויות מהסיפור עצמו. הגיגיו וניתוחיו משתלבים עם העלילה ומתמזגים עם הדמויות כמעט בלי שנשים לב שהוא קיים. גם בקומיקס יש אפשרות להשתמש בכלי הזה, במיוחד אם זה קומיקס מסוג דרמה.
מדובר בריבועים עם די הרבה מלל, אבל המטרה שלהם רחוקה ממסירת מידע. הם מנסים לפעור חלון לתוך הרובד הפנימי של הדמויות. מאין דו-שיח בין המספר לבין הקורא, תהיה זהותו של המספר מי שתהיה.
אפשר אולי לתאר את זה כמו סוג של בלון דיבור, רק שזה בלון שמשויך ליישות שלא נמצאת בתמונה, וככזה, הוא יכול להיות עמוס בהחלט בטקסט. אנחנו נדבר על זה בפעם אחרת.
בנתיים, הנה תרגיל:
חפשו קומיקס עם ריבוע אקספוזיציה עמוס מידי. ריבועים כאלה מופיעים בדרך כלל בעמוד הראשון. תכתבו סצנה שמצליחה לשלב את הפרטים האלה באירועים עצמם. יש לכם חמש מילות קריינות, מקס.
רמזים:
איזה פרטים הקורא צריך כדי להבין מה קורה? סמנו אותם.
האם יש עוד פרטים שהקורא צריך כדי שיהיה אכפת לו ממה שקורה? סמנו גם אותם.
כתבו תקציר של סצינה חדשה.
נסו להכניס חלק מהפרטים לדיאלוג בצורה טבעית
את החלק האחר תנסו לשתול בסאבטקסט. כלומר: בגלל שהדמות יודעת/מרגישה פיסת מידע א' לכן היא לא תגיד את זה, אלא משהו אחר שנובע מזה.
השקעתי במיוחד הפעם. שמתם לב? ציורים משלי והכל. אז איך אתם נהנים עד עכשיו? ספרו לי בתגובות, שאלות, הערות, הכל קביל.
