כל האמת על הזדהות | סחיטה רגשית ועוד טעויות נפוצות

הזדהות פרק ג'


מתי סופר עושה כמיטב יכולתו לעורר הזדהות ומחטיא איכשהו את המטרה? בדיוק אז... כשהוא מתאמץ קצת יותר מידי. בואו נדבר על זה ועל עוד קלישאות שמרחיקים במקום לקרב, שיוצרים דמויות חסרות אמינות וסיפור מאכזב.



אל תדחה את הזיהוי


מטרת ההזדהות היא לרתק אותנו כמה שיותר מהר, מהעמוד הראשון, ולהחזיק בריכוז שלנו עד לסוף העלילה. אבל יש סופרים שהחליטו שחשוב להם יותר לשרת את המתח. הם מסווים את מטרות העלילה ומסתירים את הזהות של הדמות הראשית.


אנחנו לא יודעים לאיזו מטרה הדמות שואפת. אנחנו גם לא יודעים מדוע היא רוצה את הדבר הזה. משהו חסר לנו. אנחנו מנסים להתחבר ונתקלים במסך אטום, בריק. הדמות מבחינתנו היא קאט-אאוט קרטון שטוח.


כבר הזכרתי את המושג פרוטגוניסט אנונימי. הזדהות היא לא הדרך היחידה לרתק קוראים אל הסיפור. סיפורים נדירים מצליחים למרות שיש לקוראים רק מושג קלוש מה מניע את הדמות הראשית. למה זה נדיר? מתח מחייב את הסופר לעמוד ברף מאוד גבוה. ככל שהמתח נמשך כך הקוראים מצפים לתמורה גבוהה יותר וכמעט בלתי אפשרי לתחזק רמת ציפיות כזו.


אנחנו נדבר על זה עוד בהזדמנות אחרת. כרגע בואו נסכם שאם אנחנו לא יודעים מה הדמות רוצה ולמה היא רוצה את זה, אנחנו לא יודעים מי היא. גם אם יש לה שם ואפיון אנחנו לא באמת רואים פה משהו אנושי. לא יכולים להתחבר איתה, לא יודעים איך לתמוך בה. אם בנוסף לכך העלילה אינה ייחודית - היא תיכשל.





אנטגוניסט מעורר הערצה


אם הדמות הראשית עצלנית, טיפשה ומאכזבת לכל אורך הסיפור סביר להניח שנתאהב בנבל. במיוחד אם הוא מתמודד עם הסיפור הרבה יותר טוב מכל בחינה. נבל יוזמתי שמתכנן בחכמה ומבצע בחריצות את תוכניותיו הזדוניות הוא דמות מרתקת, תהיינה ההשלכות של מעשיו שליליות ככל שתהיינה.


בסיפור שאמור להתקדם בעזרת גיבור, הנבל פועל נגד הסיפור. כשאנחנו מזדהים יותר איתו לא נוכל להתחבר לסיפור. נהיה איתו בכל פעולה שהוא עושה כדי להחריב את הסיפור, לחזק את ידיו. זו בעצם תהפוך להיות גם השאיפה שלנו…





גיבור סביל


מכירים את זה? אתם דופקים על הדף או צועקים לעבר המסך: תעשה משהו כבר!


הדמות הראשית לא חייבת לעורר הערצה. היא לא חייבת להיות גאון חינני עם קול של זמיר וראייה שש-שש כדי להחזיק את הסיפור על גבה. אבל יוזמה איננה סתם עוד תכונה נערצת. היא החזיקה מעמד לאורך 2000 שנות יצירה ספרותית לרוחב מגוון קהלים ותרבויות שונות, אז שווה להקדיש לה כמה פסקאות.


אנחנו אוהבים לראות דמות פעילה. דמות שיוזמת את הבחירות בסיפור מהר יותר וטוב יותר ממה שאנחנו עצמנו היינו מסוגלים. רובנו מקווים שיש לנו שליטה כלשהית על חיינו. אנחנו לפחות מאמינים שלבחירות שלנו יש השפעה, משמעות. אנחנו רוצים לראות את זה בא לידי ביטוי בדמות שמייצגת אותנו.


מותר לבנות סיפור עם פרוטגוניסט פסיבי. דרמה אפילו תומכת בכתיבה כזאת. אבל יש סיבה מדוע רוב הז'אנרים מעודדים גיבור פעיל. יש סיבה למה זה יותר פופולארי. זה מעורר עניין הרבה יותר מדמות חסרת אונים שנותנת לאירועים להשפיע עליה. אם הסיפור מפיל על הדמות ניסיון אחר ניסיון והיא מעדיפה לשקוע בעצמה ולטחון שוב ושוב את אותו עפר עליו עמדה בתחילת הסיפור, אנחנו נאבד סבלנות וסובלנות מהר מאוד.


אם נבין את זה נוכל ליישם את זה יותר טוב גם בז'אנרים הפנימיים, כשהגיבור ישלוט על האירועים הפנימיים והבחירות השקטות שהוא מבצע בתוך עצמו. אין דבר יותר מתסכל מסיפור דרמה בו הכל היה נפתר עם הדמויות רק היו מוכנות להגיד משהו.


מיקוד מיקוד מיקוד!


ככל שנקודות המבט מתרבות כך הרגש מתפזר ועומק הקשר נפגם. זו תופעה שמופיעה ומפריעה בהרבה סיפורי אקשן. אין לי מושג למה. חיתוכים מרובים של זמן, מקום, ונקודות מבט זה כמו שיחת טלפון עם חברה כשהקליטה גרועה. נחמדה ככל שהחברה תהיה, אחרי כמה דקות אני כבר לא אהיה על הקו. (ואל תתחילו לדבר איתי על הפרקים הקצרים. שני עמודים וחצי לפרק. באמת. איזה מגזין בהמשכים אחראי לרעיון האווילי הזה?)


בסופו של דבר ייתכן שהקורא יחליט להתביית על אחת הדמויות בכוחות עצמו, אבל זה מעורר כמה בעיות חדשות. אנחנו נאבד סבלנות עם כל הקטעים שלא עוסקים בדמות "שלנו", נעקוף או נתקשה להתרכז. בנוסף, הסופר לא מודע לאיזו דמות התחברנו והוא עלול להתייחס אליה ללא הכבוד הראוי.


בדרמה אין את הבעיה הזאת כי הסופר מתייחס לכל הדמויות בכבוד. אין שכר ועונש, אין רוע וטוב והסיפור אינו שחור לבן. הוא לא יכול להיות כזה אחרת הסופר עלול לרצוח דמות שהחזיקה חלק מעצמנו בתוכה.


בדרמה יש מקום ליותר נקודות מבט אבל גם כאן חבל להגזים. חשוב לשמור על קומפוזיציה נכונה ולהתמקד במה שיקדם את התמה, הרעיון והמטרה עבורו הסיפור נכתב.





אל תעבור על אופק מוסרי


אופק מוסרי מציין את הגבול שדמות ראשית לא יכולה לעבור, אחרת היא תאבד את ההזדהות שלנו. דיברנו על זה בהרחבה כאן.


בציבור הדתי האופק המוסרי ממוקם במקום שונה, אפשר לומר - גבוה משאר העולם. אנחנו רגישים לחילול שבת, חילול ספרי קודש, זילזול ברבנים ואפילו צניעות מבחינות רבות. לאחרונה יצא לי להתקל בשלושה סיפורים שהכריחו את הפרוטגוניסט לעבור על הלאוים האלה, ואני מדברת כמובן על סיפורים שנכתבו עבור חרדים.


גם אם יתברר בדיעבד שהמעשה היה מותר, פריצת גבולות כזאת יוצרת תחושת סלידה אוטומטית שלא מחכה לפתיחת דיון הלכתי. זה מנתק אותנו מהסיפור ומציף בנו את המחשבה: "מה הבעיה של הסופר הזה? האם לא אכפת לו מהדברים שקדושים ויקרים לנו?"


דמות שעוברת על "הלאוים" הרגשיים האלה תאבד כל אמפטיה בעינינו ואם זו דמות ראשית לא נוכל להיקשר לסיפור. יוצא מן הכלל: אם זה קריטי לעלילה, אם הסיפור לא יוכל להתרחש והמסר הראשי יאבד משמעות, רק אז אפשר לתת לדמות פרוטגוניסטית לעבור על האופק המוסרי. בבחינת אסור למסור נפשו עליה…




אל תנצל אותנו רגשית


זה כנראה פגם שיפריע יותר לקוראים המנוסים ביננו. בפרקים הקודמים הזכרנו כמה דרכים ליצור הזדהות. על הסופר מוטל להכיר את המטרה של הסיפור שלו. את המסר. עליו להתאים את הצורך של הדמות, האתגרים שלה והכלים שלה למען השגת מטרה זו. ליצור סיפור חדור במשמעות אמיתית במקום לרצף את הדרך בקלישאות ממין "הצל את החתול".


אבל לפעמים סופרים מחליטים ללכת על כל החבילה. לשפוך על הדמות תכונות נערצות, לתת לה כלים נחשקים או לצעוק עלינו שוב ושוב כמה הדמות מסכנה וסובלת.


באיזשהו שלב אנחנו ניסחט רגשית. לא יהיה לנו יותר מה לתת לדמות, נהיה מותשים וחלק מאיתנו פשוט נתחיל לגחך ולצחוק בכל פעם שהדמות תבכה. זה לא מצביע על "אובדן הרגישות בדור של היום". אם יורשה לי, זה כן מצביע על סיפורים חסרי בשלות רגשית שחושבים להסתיר את זה בעזרת דמות שמנפחת שרירים או מייבבת ללא הפסקה.


בפעם הבאה נדבר על הזדהות בדרמה ותמה. ואח"כ יש לי ממתק אחד אחרון מיוחד בשבילכם, הציירים, שבכל זאת דבקו איתנו עד כה.

מקורות (מכיל לינקים מתומלגים):

אהרון סורקין | Aspen Institute podcast

הצילו את החתול של בלייק סניידר

סיפור של רוברט מקי

https://en.wikipedia.org/wiki/Empathy


תודה לMagic Pen על כל העזרה! לא הייתי יכולה לסיים את זה בלעדייך.

172 צפיות10 תגובות