פעם קודמת דיברנו על גיבורים. היום נדבר על אנטגוניסטים. אנטגוניסט הוא הכוח שמתנגד לשאיפות של הגיבור. הוא יוצר אתגרים שמכריחים את הגיבור להתעלות על עצמו, למלא את ייעודו ולהשלים את הפוטנציאל שלו. האם הוא חייב להיות נבל? לא ממש.
נבל
Villain
הנבל הרגיל מגלם את הערכים הכי שליליים בעיני החברה. הוא עושה רע כי הוא יכול, הרשע המרושע, חסר העכבות שפגשנו באינספור סיפורים. נבל מציע מלחמה חזיתית בערכים של הגיבור ונהנה מזה עד הגג. הגיבור צריך לתת את כל מה שיש לו כדי להתעלות עליו. הוא רשאי לתקוף בכל הכוח והניצחון הסופי יעורר תחושה חזקה של סיפוק בקהל. זו תחושה שאי אפשר לזמן כשנאבקים באנטגוניסט מורכב יותר.
בדרך כלל נבלים מלוהקים בסיפורי אקשן. סיפורים ישירים שלא מתיימרים לסרבל את המציאות. זה חלק מהקסם שלהם. נבל הוא דמות פשוטה שמאפשרת לגיבור לזלול את אור הזרקורים. דמות שסוחבת סיפור רקע, עבר טרואמתי, או שאיפות מסובכות לשלום עולמי - כבר איננה נבל. היא יותר מציאותית אבל פחות חזקה. יותר מעורפלת. יותר מתאימה לסיפורי דרמה.
הנבל מאוד שימושי ודווקא בגלל זה הוא עלול בקלות להפוך לקלישאה. כדי להימנע מכך הסופר יכול להעניק לנבל מניע אמין שמייצג את המסר של הסיפור. המניע יכול להיות אגואיסטי כמו רדיפה אחרי כסף, מוגזם כמו רצון לחיי נצח, או מוּכר כמו שאיפה לכוח. המניע לא צריך להיות מורכב אבל אנחנו חייבים להאמין לו, להאמין שהגיוני שדמות כזאת תהיה קיימת בסיפור הזה.
נבל הוא ההפך המושלם לכל הטוב והיפה. ההגדרה הזאת נתונה למרותן של אופנות השונות ממקום למקום ובכל ציבור וחברה, ממש כמו אויבו הגיבור. סופר צריך להיות ערני לתנודות בקהל הקוראים הספציפי שלו ולהימנע מלסמוך על קונצנזוס של קהל יעד אחר, שמא הנבל שלו יקום על יוצרו. כרגע לפחות, מעשים כמו רצח ובגידה נחשבים למושחתים בעיני כולנו, אבל לא לעולם חוסן...
לדוגמא: בהארי פוטר של ג. ק. ראולינג, וולדמורט הוא אנטגוניסט השואף לשליטה על חייו וחיי האנושות כולה. רצון לאריכות ימים מוכר לנו בזעיר אינפין לכן אנחנו מאמינים לדמות. אם זאת, התשוקה שלו מוגברת לעוצמה כזו עד שאיננו מזהים את עצמנו בשאיפות שלו. הוא מבצע רצח למילוי תשוקתו, מעשה מתועב לדעת הקהל הבינלאומי ובכך הוא חותם על הסטטוס שלו כנבל.
נבל על הוא אנטגוניסט בסיפורים מתת ז'אנר של אקשן עם כוחות ייחודיים שמאפשרים לו לחזור להלחם בגיבור סיפור אחר סיפור. הוא מתוכנת לזדון כנגד קוד המוסר של הגיבור. לפעמים אף תהיה לו תלבושת מיוחדת ועבר טראומטי שיוודעו לקוראים בסיפור מוצא.
אנטי נבל
Anti Villain
קרה פעם שהתאהבתם בנבל? הדמות הזאת מורכבת. בהתאם לעמיתו האנטי-גיבור, הנבל הזה לא מייצג את הערכים הכי שליליים בעיני החברה. יש מצב שביקום אחר החזקנו בשאיפות דומות, אולי אפילו הסכמנו עם דעותיו. יהיו לו מניעים סבוכים שאנחנו יכולים להבין ואולי גם סיפור רקע מעורר הזדהות, אבל אין לנו אפשרות לתמוך בבחירות שלו. בסופו של סיפור הוא נבל כי המעשים שלו שליליים.
בעינינו יש לו זכות קיום. אנחנו מזדהים איתו. נבל כזה שודד חלק ממעמדו של השחקן הראשי וככל שהמניעים שלו משכנעים יותר כך הוא יעורר בנו עניין גובר. אנחנו נהנה לעקוב אחריו למרות שאנחנו מזהים את הטעות בבחירות שלו. אם הגיבור חלש מידי אנחנו נחבב את הצד הלא נכון של המתרס. אם הגיבור יתייחס אליו כאובייקט חסר אנושיות, ינקום ויעניש אותו כנבל רגיל, הגיבור יעורר סלידה.
כשאנטי-נבל משכנע עד כדי כך, הוא יכול וצריך לעבור לסיפור משלו לככב כפרוטגוניסט נבל. שם הוא מסוגל להעביר את המסר בצורה הפוכה כשהוא מראה לנו כמה קל לבחור ברע, ומה ההשלכות של בחירה כזאת. לחילופין הוא יכול להוביל עלילת כפרה בה הנבל הופך את עורו. בכל מקרה, מסוכן להחזיק נבל כזה כדמות משנית. הוא מכניס לסיפור אלמנטים של דרמה ודורש עבודה עדינה ומחושבת.
לדוגמא: גרסת דיאלידאן באיסתרק של מ. קינן, מייצג מסר שאינו ההפך המדויק של הטוב. לפעמים אנחנו, הקוראים, די בטוחים שהוא צודק בעמדתו עד שהמניעים ההגיוניים שלו מובילים למעשים שליליים בתכלית.
אנטגוניסט מזוהה
Sympathetic Antagonist
בדרך כלל הוא יהיה בסיפורי דרמה כי הז'אנר הזה מתיימר לספר לנו אמיתות על החיים שלנו, והפאזל של המציאות לא כל כך מסוגל להכיל "נבלים". אומרים שגם "הרעים" טובים בעיני עצמם. דרמה מאמינה שזה נכון. אנחנו די מתוכנתים לחפש את הצד הרע בכל סיפור, אולי בגלל אופי אנושי, אולי באשמת סיפורים קלאסיים אבל בחיי רובנו אין דמות ששואפת לזדון, מתכננת עד לפרטיה את תוכניתה המרושעת, ומבצעת בקור רוח את מזימתה. אנטגוניסט מזוהה מתנגש עם שאיפותיו של הפרוטגוניסט אך מעשיו אינם גרועים בעינינו.
לדוגמא: בלחיות וחצי של רות קפלר, יענקלה הלר הוא אחד הדמויות הראשיות, אך בתור מנהל סמינר הוא גם אנטגוניסט לשורי פלדנר, אבירת הצדק החברתי. ליענקלה עצמו יש מניעים מובנים, הוא דמות מזוהה ולא ניתן לשפוט את מעשיו לשלילה.
נבל מקרי
Incidental Villain
כשהמאבק רחב מכדי שסיפור אחד יוכל להכיל או כשהמלחמה מתנהלת בנפש הפנימית של הדמויות, הרבה פעמים האנטגוניסט יהיה מקרי. ישות שלא מתכוונת לעשות רע, אבל עצם קיומה מהווה איום על השחקנים הראשיים. זו יכולה להיות תופעה כמו אסון טבע, כוח רוחני כמו דעות קדומות, ניצבים מחוסרי זהות כמו צבא, חברה, או קהילה. אפילו דמות מחוסרת מניעים כמו רודף תמים*.
לדוגמא: בלחיות וחצי המאבק האמיתי מתנהל בין הדמויות לבין המוסכמות שהכתיבו את מהלך חייהן. רעידת האדמה היא אנטגוניסט מקרי שקיים רק כדי להעניק להן חזית פיזית למלחמה הניכרת לעין הקורא.
כשיש כוח כזה, אפשר ללהק אנטגוניסט דמה שייצג אותו. האנטגוניסט יגלם את החזית עבור הפרוטגוניסטים, מטרה לניקוז האנרגיות והצגת הבעיה בפני הקוראים. הוא יכול להיות כל סוג של אנטגוניסט אבל אם לא נרצה לסבך יותר מידי את הסיפור, הוא יהיה נבל רגיל.
לדוגמא: במהללאל של מ. קינן, דיאלידאן מגלם נבל רגיל בתכלית כשהמאבק האמיתי מתנהל בין מהללאל לבין מגוון שיטות החינוך שהוא קיבל. בכל שלב שמהללאל עובר, גויסה דמות נוספת לתפקיד גם אם היא לא היתה נבל במקומות אחרים בסדרה, החל מאבא הגדול ואפילו חברו אליהו לתקופה של כמה דפים.
לא תמיד האנטגוניסט הוא נבל, ולא תמיד אותה דמות מחזיקה בתפקיד לאורך כל הסיפור. בדרמה האנטגוניזם עלול ליפול על יותר מדמות אחת, כשהדמויות מתנגשות באופן מקרי אחת עם השניה, עד שהן מתעלות על עצמן ומשיגות את מלוא הפוטנציאל שלהן. בסדרה הדמויות דינמיות ומחליפות תפקידים בתדירות גבוהה והנבל יכול להפוך לאנטגוניסט מזוהה בשלבים שונים של הסיפור. בעלילת כפרה הדמות הראשית מתהפכת מרע לטוב ולא יכולה להחזיק מעמד בתפקיד אחד לאורך זמן. לסיכום, אחרי שמכירים את הכלים אפשר לערבב אותם, לפרק, ליצור איתם משהו חדש. אבל אי אפשר לזרוק אותם.
