כלים: Clip Paint Huion 185 HD זמן: שעה וחצי בהשראתו של מאיפה להתחיל שכתב ישי ריבו. רפואה שלימה לכל חולי עמ"י!

אני לא מבינה למה אני עושה את זה, יש כל כך הרבה מדריכים טובים, והרבה יותר ריאליסטים, אז אשתדל להצדיק את זה. בואו נדבר קצת על עיניים ועל מה שהן מספרות. גלגל העין הוא האיבר היחיד שנשאר בגודלו המקורי לאורך כל החיים שלנו. ולכן אצל תינוק נראה שאין לקשתית מקום בתוך החור הקטן הזה, והחלק העליון והתחתון שלה מעט מוסתר. לעומת זאת בעין בוגרת נראה את הקשתית במלואה. אזור העין מוקף בשרירים עדינים, והם אלו המשפיעים על ההבעה של העיניים שלנו. איך מתחילים? על קו העין משרטטים קו עזר שקובע את זווית העין מעליו, מוסיפים את צורת העין שיכולה להגיע כמובן בווריאציות שונות עיניים בולטות או שקועות יבוטאו ע"י טיפול נכון בהצללה של סביבות העין. ולסיום, להוסיף השתקפות של הריסים על נקודות הברק: ועוד כמה עיניים בעיפרון, דיגיטל וצבע: תהנו נסו ושתפו

סקיצה צבע בסיסי. שיטת שילוב - Normal הכהייה. דוגמת הרשתית - Multiply הכהייה שניה, צל העפעף - Multiply צבע - Overlay ברק - Screen הילה סביב האישון - Glow dodge ריסים ופינישים - Multiply שחקו עם צבע הקשתית בשכבת הצבע

מזה תקופה שאני מרגישה שיש לי יתרונות של טכניקה וידע (איזשהו ידע בכל אופן) , אך אלו עדיין לא מאפשרות לי ליצור כמו שאני רוצה. והמצב הזה, מבחינתי לא אפשרי. או כפי שהגדירה זאת @הגיבן הכי טוב שאפשר: "אני רוצה חופש. להשתחרר מכבלים. לצייר את מה שיש לי בראש. אין לי כוח או חשק להשקיע ורק לקוות שיצא משהו טוב. אין לי כוח לחכות עד לסיום כדי לראות אם יצא משהו שיהיה יפה בעיני, או משהו שאצטרך לזרוק. אני רוצה שליטה." ואלו הן השאלות: 1. עד כמה רפרנסים מזיקים להתפתחות האמנות והביטוי האישי. 2. עד כמה לימודים במתכונת ה'אקדמית' (אני מתכוונת לשיטה לה הדביקו את השם הזה ולא לאקדמיה עצמה) הם אפקטיביים. 3. מה ההבדל בין השראות לרפרנסים ואיך מתנהלים איתם נכון. אולי יש שאלות נוספות. אני רוצה להתמקד דווקא באלו. בציור אנחנו מעבירים את מציאות התלת מימד שהעיניים קולטות, לדו מימד על הדף. כדי ללמוד את העולם, אנחנו נעזרים במציאות או בתמונות, ותהליך הלמידה מנסה להעביר את המידע אל הזיכרון. כל אלו הם הרפרנסים שלנו: מציאות, תמונה (או ציור) וזיכרון. כמו בהרבה תחומים, גם במיומנות ציור קיימות רמות שונות של שליטה ומיומנות. בהכנת פוסט זה נשענתי על שני מאמרים שפתחו לי את העיניים, ואתייחס לחלקים רלוונטיים מתוכם . הקישורים נמצאים בתחתית הפוסט, והם שווים קריאה בזהב. הכותבת היא אמנית בשם מוניקה זיגרובלנה, והמאמרים שלה הם תוצר של מחקרים מקיפים. מוניקה מדרגת את יכולת האיור בעשרה שלבים. 1. מסוגל להחזיק עפרון ולרשום סימנים. 2. מסוגל לצייר צורות גאומטריות פשוטות, אך ללא שליטה. או שהולך או שלא... מסוגל גם להעתיק קווים מתמונה אחרת. 3. מסוגל לצייר צורות גאומטריות פשוטות עם שליטה. 4. מסוגל להעתיק מה שרואה באופן מדויק, גם קווי מתאר וגם הצללה. 5. אוגר רפרנסים בראש, ויכול לצייר משהו בלי לראות אותו פיזית באותו זמן. 6. יכול לנתח את העולם האמיתי ומסוגל ליצור משהו חדש על ידי הרכבות של חלקי מציאות (למשל תנוחת גוף שמעולם לא ראה) 7. מנצל מגוון רחב של טכניקות, ולא רק קווי מתאר, ומשתמש בצל באופן מציאותי כדי לתת אשלייה של עומק ומרקם ללא רפרנס. 8. יכול לצייר דברים שאינם נראים מציאותיים, אך הם מזוהים נכון על ידי כולם. 9. הציורים שנלקחו מהדמיון אינם נבדלים מתמונות או שיש להם סגנון אפילו טוב יותר מהמציאות. האמן יוצר עולמות חדשים עם המוח והעיפרון ועושה זאת מהר מאד. 10. יכול לצייר הכל. גם דברים לא מציאותיים יכולים להתקבל כאמיתיים ויותר. ומעבר לזה, אין יותר מה ללמוד... ניתן לשים לב בקלות שמעבר משלב לשלב נעשה בקפיצות משמעותיות. כך שבין לבין טמונים המון עבודה ותרגול. רובנו שואפים להגיע לשלב הזה בו נוכל לצייר מהדמיון, כלומר, ממה שאנו רואים 'בראש' בצורה כל כך חיה ומשכנעת. אז הנה. למדנו איך נראה כל דבר. (בעצם למה צריך ללמוד? הרי אנחנו רואים כל היום אנשים מכל הסוגים...) תרגלנו וציירנו בלי סוף. לאן זה הולך? או- למה זה לא הולך? מוניקה מסבירה: "למרות שציור המבוסס על רפרנס וציור המבוסס על הדמיון משורטטים באותה קווים, באותה יד, ובאותה חשיבה, הם נוצרים בדרך אחרת. במילים אחרות, ישנם שני תהליכים שונים המתרחשים בראש שלנו כאשר אנחנו משחזרים או יוצרים. פרופורציות – לאמוד מרחק וליצור אותו מחדש בגודל אחר, זו מיומנות יחסית קלה לתרגול הנותנת תוצאות מהירות, יחד עם הרושם שאנחנו טובים בציור. עם זאת, זה עושה אותנו טובים רק בקשר להעתקת קווים בפרופורציות . אם יש לנו זיכרון טוב, אנחנו יכולים אפילו לשנן את הקווים ולשוב ולצייר את אותו אובייקט ללא רפרנס מאוחר יותר, אבל עדיין אין לזה שום קשר עם מיומנויות הנדרשת כאשר צריך לצייר מן הדמיון. שלא לדבר על כמות הקווים שיש לזכור וכמה קל לשכוח אותם "! (כמה עצוב. מזדהה) בשביל להבין למה ואולי לתת גם פתרון, צריך להבין קודם איך בנוי מנגנון הלמידה שלנו. בציור אני אנו עובדים עם הזיכרון החזותי שלנו. הזיכרון עצמו כולל בתוכו חלקים רבים, אתייחס לשניים מהם. הזיכרון הפסיבי (חבוי)- כל מה שאנו רואים מאוחסן איפה שהוא במוח. נתונים חזותיים נקלטים באופן כזה שבמפגש שני, נזהה במה מדובר למשל: היכולת לזהות אנשים על פי מראם, מקומות שביקרנו בהם וכדומה. הזיכרון הפסיבי לא מאפשר לנו להשתמש במידע הזה כי הוא לא מספיק מפורט. המוח שלנו מבצע השלמות משלו על סמך מידע קודם, כך שלא נוכל לתאר במדויק את מה שראינו. ברור שמצב כזה הזיכרון לא יכול לשמש לנו כרפרנס.... הזיכרון האקטיבי (גלוי)- כל דבר שעשינו משהו כדי לזכור אותו נכנס לשם. למשל, מספר טלפון, סימני דרך וכן הלאה. כדי לאחסן מידע באופן שנוכל לשלוף אותו על פי הצורך, צריך למידה משמעותית . המוח שלנו מעבד נתונים ללא הפסקה. רובם נשמרים לטווח קצר בלבד בזיכרון העבודה שלנו. למשל, כשאני מעתיקה מרפרנס. אני עוקבת בעזרת העיניים אחרי הקו- הזווית, האורך שלו ונתונים נוספים, ומעבירה אותו אל הדף שלי. אני יכולה להתייחס ל-עד שבעה פרטים בכל פעם והם יישמרו בזיכרון העבודה שלי לזמן קצר בלבד. כך, שלאחר שציירתי את הקו והמשכתי הלאה, קרוב לוודאי שלא אזכור איך עושים זאת שנית במדויק. ובקיצור: פרטי מידע חדשים, מוחקים את הקודמים, הישנים. אם אני מנסה לצייר משהו מהדמיון, העסק נהיה מסובך יותר. כי למעשה אני לא רואה תמונה ברורה אלא חלקי מציאות פלוס השלמות שהמוח מבצע. ברור שרפרנס כזה אינו יעיל כלל, וקרוב לוודאי שאכשל בניסיון להעביר אותו אל הדף. אז מה עושים? הנה למדתי במקום טוב (ואולי לא...) כל נושא לעומק (שוב, אולי לא מספיק...). פיסלתי איברי פנים בדאס וציירתי אותם מכל זווית אפשרית. קשקשתי 50 ציורים מהירים ביום, וגם את התלמידות שלי בשיעור. לא ממש התקדמתי. או שאיבדתי את הסגנון האישי שלי, או שזה פשוט לא זה, או שאני מרגישה שהידע לא שימושי. האם אני צריכה להגר לאן שהוא? להחליף את המוח שלי, או לשבת לצייר 10 שעות כל יום? טוב שלא שאלתי את השאלות האלו לפני חצי שנה. אני בטוחה שהייתי מפסיקה לנסות. אבל הנה, משמים, ואין לי מספיק מילים כדי להודות על הנס הזה, מצאתי את המורה שמתאימה לי. אם התחלתי עם זה, אז אני חייבת לומר שעשיתי לה הרבה צרות עד שהתיישבתי ללמוד. והיתה גם הפסקה טוטאלית של ציור למשך חודש, כתוצאה מייאוש ותסכול. אבל אם תבואי על מנת ללמוד, תראי שינוי משמעותי בתוך זמן קצר, משום שהשיעורים מתחילים מהבסיס, וסותמים לך חורים שלא חשבת שהם קיימים. היא גם לא מסתמכת על מה שאת כבר יודעת, ואת תעשי את מה שאת יודעת יותר טוב אחרי ההדרכה שלה. אני חייבת להבהיר שאין לי אחוזים... אבל יש לי המון תודה והערכה, וידיעה שיש עוד כאלו שצריכות תקווה ועידוד כמוני, וזה המקום לפרסם את זה. היא הגישה לי את התשובה, בצורה הכי קלה שאפשר. חפשי את סגנון הלמידה שלך. חפשי את הדרך לזכור באופן אקטיבי כל מה שאת לומדת. נסי לשחזר: איך את לומדת מספר טלפון חדש? מפה? מילה/מושג/חומר חדש? אני מצאתי את מה שהיה חסר לי. הטכניקה שעובדת עלי היא פרוק לצורות, כמו שפירטתי בפוסט על הרכבים. אם עד אז עקבתי אחרי המהלך של הקו: זוית, אורך, מיקום על הדף ועוד, היום הכל יותר גלובלי. הכללים שלמדתי וכל הידע הקודם נעשה שימושי אפילו שהלמידה המקורית היתה שונה. אז מה עכשיו? בשלב זה, אני בודקת מה חסר לי ולומדת מחדש בצורה אפקטיבית. או, במילים אחרות- אני בונה את מאגר הרפרנסים שלי מחדש, בראש. דוגמא: שתי וריאציות לציור מתוך זיכרון דוגמא- ציור מדמיון. כמובן שהדמיון מבוסס על זכרונות. אך בציורים אלו, לא היתה התנסות ספציפית קודמת. ולסיכום, כי חשוב לי שמה שנאמר כאן יהיה אפקטיבי. איך לומדים כדי לזכור? - מתמקדים בנושא אחד בכל פעם - לומדים מהסתכלות על מציאות (או רפרנסים) - מקפידים לשחזר אחרי יום, שלושה ימים שבוע... - משווים מול הרפרנסים ומתקנים - מתרגלים וממשיכים לתחזק את מה שרכשנו. בקישורים אלו ניתן לקרוא עוד בהרחבה: מאמר בנושא מיתוסים הקשורים באיור כאן מאמר בנושא "למה זה קשה לצייר מתוך דמיון כאן ולפעמים, תרשו לי גם לשבת על כיסא נוח ולהעתיק מרפרנסים. יכולה להבטיח שלמדתי המון מהתהליך... כאן תוכלו למצוא את המקור.

ראש חודש אדר ב', תשע"ט 14:00 עמדתי ליד בר המים, מתלבטת בין תה שאינו מתקרר לעולם, לקפה הדורש חלב שטריותו עומדת בספק גדול. כפית הסוכר כבר נחה בפנים, מחכה להחלטה המכרעת. עוד שבריר שניה. ההפסקה שלי כל כך מזערית. הפסיד הקפה. נטלתי שקיק תה שלעולם לא הייתי קונה, כשדלת חדר המורות נפתחה, מאפשרת למשב רוח קל לחדור פנימה. תלמידה השתרבבה לה. על ראשה קשת מחושים, שפונפוניה לא שרדו ככל הנראה את ריקודי ראש- חודש- אדר-ב'- הסוערים. היא כנראה לא ראתה את ההודעה האוסרת על תלמידות להיכנס לחדר המורות בכל שעות היממה. כשהבחינה בי, נעצרה לרגע. הקפיצים החשופים שעל הקשת נעו קדימה ואחורה וגרמו לי לחייך. היא חייכה גם. הבטחון עמו נכנסה לחדר, חזר בבת אחת. "אפשר לקחת מים?" שאלה הבחורה. אז היא כן ראתה את השלט המוצמד את הדלת בדבק עולמים. הנהנתי לה. אך היא, במקום להתקדם, חזרה לאחור, פתחה שוב את הדלת, ומשכה פנימה שתי חברות מקושתות- עליזות נוספות. סיימתי בזריזות את ענייני ליד בר המים בטרם תנושל ממני העמדה סופית, אך נשארתי לעמוד שם, משגיחה. אחרי הכל, הכנסתי הנה בנות בניגוד לחוק, רק לכבוד ראש חודש, השעה והפונפונים. המארחת המשנית התקרבה עם גדודה בביטחון רב, ונטלה כוס אחת. "יפה לך" אמרתי רומזת על הקשת המרוטה. היא חייכה, שולחת יד לכיוון המשוער. "את מורה פה?" שאלה. "כך אומרים..." עניתי לה. החברות מאחור, חסרות סבלנות כבר. תכף תבוא מורה אחרת, וזה לא יגמר טוב. "נו, שירה!" שירה. "הנה הנה, הולכים... איפה המים הקרים פה?" היא מעבירה את אצבעותיה על שלושת המתגים, ואני מתפלאת. באמת לא נתקלת במיני בר מימיך? סימנים אונברסליים חם-קר-פושר, הם מידע חדש בשבילך? הנחתי להן לעזור לה, והתיישבתי עם כוס התה שלי. בדרכן החוצה, התעכבה ליד השולחן לידו ישבתי. שני דפי 4A הוצמדו אליו בסרט דביק, והיא קראה מתוכם בקול, טקסט מחורז, בקריאה איטית, מצרפת, המעידה שבחורתנו לא מרבה לקרוא או מעדיפה לקרוא טקסטים מנוקדים בלבד. בסוף העמוד השני היא נתקעה. כל הווריאציות נוסו מבחינתה, וגרמו לי להתפתל על הכסא בחוסר נוחות ממשי. כשהעסק נהיה מביך, קמתי והשלמתי את שתי השורות האחרונות. "מה זה? מה כתוב פה?" אין מבוכה. או שאין שכל ואין דאגות. "נראה שהשיר מדבר על 'מה אפשר לדרוש מילד עם הפרעת קשב וריכוז, הרי זה לא בשליטה שלו." עניתי. היא שתקה. מעכלת את המידע בקצב שלה. ולא רק. "לי יש קשב וריכוז." אמרה, הולמת בי. "אז מה זה אומר עלי?" שניה אחת. התזמון חשוב כאן. עם התוכן נסתדר כבר. "שאת מיוחדת." " יש לך משהו שאין להרבה אחרים" הסברתי מיד. למילה 'מיוחדת' יש קונוטציות מגוונות. שירה שתקה בגבות מכווצות. "את לא הבנת" היא עונה בהיסוס. "אין לי קשב ורכוז. כלומר, יש לי הפרעת קשב ורכוז". חייכתי. אמיצה הבחורה. או אימפולסיבית. לא משנה בכלל. מה שהיא זה בסדר. "אני יודעת. הבנתי. ואני אסביר לך למה אני מתכוונת. אני לא מכירה אותך, אבל אני מכירה עוד 100 ילדים וילדות כמוך, שקבלו את האתגר הזה בחייהם. אז אני מכלילה, ואת תקחי את מה שנכון לגביך ומתאים לך. כי ביחד עם האתגר קיבלת מתנות ודאיות, אני בטוחה. יש בכם אנרגיה בלתי נגמרת, ויכולת להחזיק כמה משימות בו זמנית וללהטט ביניהם. היצירתיות, האומץ והעובדה שדווקא אנשים כמוכם הגיעו למקומות שאנשים 'רגילים' לא חולמים להשיג... נכון, יש דברים משמעותיים בצד השני, אבל אותם את יודעת מצוין, כי כולם טורחים ומזכירים לך את זה כל היום." היא עפעפה. בולעת. מנסה לבלוע, לעקוב אחר הפרטים הקטנים. "יש לך פוטנציאל להגיע רחוק. את רק צריכה לשמור על עצמך, כן? אל תתני לאף אחד להפיל אותך" היא חייכה. שרידים של חוסר אמון על פניה. "תודה. אני... אחשוב על זה" עוד רגע אחד הבטתי בה, בחורה צעירה איפשהו במסלול חיים לא פשוט. אין לי מושג עם מה היא מתמודדת, אבל ברור שהיא מתמודדת עם קשיים משמעותיים פנימיים וחיצוניים. השפלתי מבט לכוס התה שלי. נותנת לה לצאת מהחדר. שומרת על עצמי מלתת לה את האפשרות ליצור קשר, ומתפללת בשבילה לאנשים נכונים בדרך שלה. אני את שלי כבר נתתי. גם את ההפסקה שלי, וכוס תה פושרת אחת. והיא נתנה לי רעיון. הנה הוא. תודה שירה! נ.ב. הפרעת קשב וריכוז אינה מעידה בהכרח על לקות למידה, ולהיפך. כל הפרטים המתוארים מדוייקים, השם בדוי. * * * קו מחשבה ושיקולים אמנותיים הם דבר חמקמק, שקשה לעקוב אחריהם בזמן אמת ועוד יותר מורכב לשחזר אותם. אם אני רוצה לתאר את תהליך היצירה שלי, עלי להתמקד בשלושה שלבים עיקריים: הרעיון הסגנון הביצוע 1. רעיון הוא מושג דינאמי. כל יוצר מגבש את רעיונותיו בדרך משלו. לפעמים במחשבה, לפעמים בשרבוט, סקיצות, קשקושים... לעיתים הרעיון יושב בראש ימים, שבועות או חודשים, ופתאום מקבל ידיים רגליים וצורה, ולפעמים הכל כל כך פשוט ו- "איך לא חשבתי על זה קודם". את המקור לרעיון אתם כבר יודעים. האוכלוסיה גונבת הלבבות הזו, שהדבר היחיד שאנחנו עושים איתה זה לדכא את היצירתיות שבה. שהיא בעצם אחד הכוחות החזקים, כמו גם הדרך שלהם לחוות את העולם הססגוני שמסביבם. אז תנו להם כדור ותראו מה הם יעשו בו... הרעיון נדד בין פורמטים שונים, עד שהתגבש לצורת מעגל. סחרחורת. לא גומרים לזוז. הוספתי מוטיב של ניגודיות. מה קורה בהשוואה לילד אחר, סטנדרטי, בסיטואציה זהה. ואז הוספתי גם מימד של זמן. בתוך 60 שניות, מה הוא מספיק לעשות עם הכדור? הסתדר לי יופי עם הסחרחורת. עכשיו העיצוב המעוגל, משמש גם כשעון. עד כאן, הבסיס של הרעיון מספיק מגובש כדי להתחיל להלביש לו צורה. 2. סגנון. אחרי שהמתווה בנוי, ואגב, הוא אף פעם לא סופי, גם לאחר קו הגמר, פניתי לגיבוש הדמות שלי. היו לי דרישות. הוא צריך להיות שובב, אבל גם מתוק וכובש. עברתי דרך ארוכה וממושכת, שהותירה המון דפים זנוחים במגרה. לא אהבתי. לא התחברתי. אז קראתי לעזרה: @ליקי; @ronitg איזה ילדון נראה כמו מי שתמיד מסתבכים לו העניינים? אבל לא הייתי שלמה גם איתו. לא מספיק חמוד. לא כבש אותי. סתם ילד. דף חדש, סגנון אחר. הילדון החדש הצליח לכבוש את המקום הראוי לו, ועכשיו אפשר לעבור אל הביצוע. 3. הביצוע הוא החלק הקל אבל לא נקי מהתלבטויות. סגנון אינק וסגנון צביעה, ותמיד יש קולות מעצבנים של 'אולי עדיף אחרת'... אוף! וטעימה של צבע: עוד לא סיימנו, כן? תנוחו קצת....

חלק מהכלים הם כאלו שיש גם במנגה. כמובן שבריבל הם מגניבים יותר, בגלל הפיצ'רים שמתאימים את הכלים לאופי של התוכנה. 1. מברשות: לריבל יש מבחר קטן של מברשות (משמאל לימין בתמונה): מברשת מים, מברשת צבע שמן/אקריליק, צבע פסטל, עפרון, עט- אינק, מארקר (כמו הלורדים עם הראש הרך שנראים כמו צבעי מים), אירבראש, והאחרון הוא המחק. עוד לא הספקתי לבדוק את כולן, אלא השתמשתי בעיקר במברשת מים רגילה- זו שרואים בתמונה. יש 3 פרמטרים קריטיים, שישפיעו על האופן שבו הצבע יתקבל, והם לחץ המברשת, כמות הצבע על המברשת, וכמות המים על המברשת. עד עכשיו המברשת שלי נמצאת על סביבות 45 בPressure, ובערך 40 בLoading. אבל עניין של טעם וסגנון. מה שמגניב בריבל, למרות הרושם שיש לצבעי מים שזה סגנון צביעה קשה, כי הצבע מתקבל במהירות וכל חזרה על שכבה גורמת לקווים כפולים כהים יותר, וצריך לעבוד מהר אבל בעדינות... וכל הכאב ראש הזה, בריבל שמתי לב שאחרי ששמים את הצבע על הדף והוא נספג, בגלל שהשכבה עוד רטובה, אפשר בכיף לעבור עם המברשת עוד על חורים ופשלות שיצאו, והצבע מתאחה בטבעיות לתוך עצמו. זה דבר שלא קיים בצבעי מים אמיתיים, אבל זה העולם הדיגיטלי, רבותיי! אה, ועוד משהו. מצאתי יתרון מהירות בריבל על פני מנגה! במנגה כשהייתי מגדילה מברשת וצובעת שטח גדול, המברשת הייתה מגיבה בדיליי כי היה קשה לקובץ לעכל את השינויים במהירות. בריבל, לא משנה כמה מהר אתה מריץ את המברשת או איזה גודל היא, אין דיליי במברשת. כל הכבוד, ריבל. כל הכבוד. 2. כלי מריחת צבע: האמת , לא השתמשתי. זה בטח יותר לשימוש בציור אקריליק ושמן. זה אמור להיות מגניב, מה שכן, קיים גם במנגה ואין לי מושג לגבי יתרונות/ חסרונות על פני תכנות אחרות. לא באתי לריבל בשביל זה, אבל מי יודע, אולי יום אחד... :/ 3. כלי המים: בכלי הזה אפשר לשחק בכמות המים, ולהרטיב את הדף או שכבה של צבע שעשיתם. בד"כ שימש אותי כדי להגדיל את זרימת הצבע לצדדים במקרה שרציתי את זה. 4. כלי הספוג: התשובה ל'הצילו, יותר מדי מים/צבע'. משתמשים בזה כשצריכים לייבש מים מחלק ספציפי בדף. 5. מציג רטיבות: הלחצן הזה יציג לכם את כל האזורים שעדיין רטובים בציור שלכם, ככה שלא תעברו עליהם בטעות במברשת עם צבע ואז יהיה לכם בלגן שלם של מריחות. 6. לחצן 'ייבוש שכבה': במקום להסתבך, אני התרגלתי בכל פעם שאני מסיימת משהו והוא מוצא חן בעיני כמו שהוא, ללחוץ על הכפתור הזה שמייבש לי את כל השכבה. ככה אני בטוחה שלא יתערבבו לי כתמי צבע זה בתוך זה. 7. לחצן 'הרטבת שכבה': קורה, תתפלאו. אתם רוצים להרטיב את הדף, כדי שהצבעים יספגו. יותר קל לעשות את זה עם הלחצן הזה, במקום להשתמש בכלי המים שהוא קטן יותר. 8. לחצן 'ייבוש מהיר': לא השתמשתי בו, אבל אני מניחה שיש לו איזה שהוא יתרון (גלגול עיניים מסיבי). נסו וספרו לי מה הקסם הנורא שקורה כשמשתמשים באופצייה הזאת! 9. לחצן 'עצור/ שחרר': אוקי, זה הפיצ'ר הכי מגניב וסוואגי בתכנה הזאת!! קשה להסביר, פשוט תנסו. לפני שאתם מתחילים לצבוע משהו (עדיף עם הרבה מים ועם לחצן ה'טינט' דלוק), תלחצו על זה ותעצרו את העסק. כשאתם גומרים, תלחצו שוב כדי לשחרר, ותראו את כל הצבעים מתפשטים ביחד זה על זה ונוזלים בבת אחת, חגיגה לעיניים וללב! אגב, זה שימושי גם, לא רק מגניב. 10. כלי ה'טינט'- זרימת שובלי צבע: כאן אתם יכולים לכוון אם בכלל, את זרימת שובלי הצבע בציור שלכם. לחיצה אחת על המרכז, הוא נהפך לתכלת ומופיע מחוג מחובר אליו. כוונו את המחוג לכיוון שאליו תרצו את הצבע. אפשר לעצור אותו ברגע שמספיק לכם. (במקרים שהשתמשתי בו, לפעמים הוספתי עוד מים עם כלי המים, כדי להגביר את זרימת הצבע, ושיחקתי עם המים ואתו עד שקיבלתי תוצאה מגניבה) 11. תמונת רפרנס את זה גיליתי היום, אבל בגלל שאי אפשר לפתוח כמה חלונות במקביל, אפשר פשוט ללחוץ למעלה בסרגל על Window> Reference image ולפתוח בתוכה את הציור שאתם צריכים ממנו דגימות צבע, לדוגמא. בהנאה! אם יש שאלות, עדכנו. לילה טוב! 😊

ערב טוב, חם ולח לכולם! לאחרונה התוודעתי לתכנה החדשה מבית סמית' מיקרו, והחלטתי לנסות אותה. גרסת הדמו גירתה את חושיי, ומאחר וספר שאני מציירת עכשיו היה נראה לי מתאים בול לשימוש בכלי כזה, קניתי את הגרסה המלאה. אז איך היא? במילה אחת: מרגשת בשתי מילים: טעונת שיפור ואני הולכת לפרט. אכתוב קודם את הבאגים והחסרונות שמפריעים לי (כי אני פולנייה בנשמתי), ואחר כך אפרט על המעלות שלה. דברים שפחות אהבתי ב- Rebelle 3 קודם כל, הפרט הראשון שהפריע לי בתכנה היה: איטיות תגובה ביחס לתכנות אחרות כמו מנגה, פוטושופ, התוכנה עובדת לאט. מאד לאט. בשביל מישהי שהתרגלה להריץ את העניינים במהירות, הקצב של Rebelle 3 שונה לחלוטין מכל השאר. יש בזה גם חלק מהחוויה של 'איור אמיתי', אבל בינינו, זה מותח עצבים. בגיפ הזה תראו שניסיתי להזיז את משטח העבודה בעזרת שימוש במקש הרווח, אבל התכנה קלטה מאוחר מדי שלחצתי על הרווח. מה שקורה כל הזמן הוא קשקושים מרגיזים על משטח הציור. בגיפ הזה, שוב, שימוש בCtrl+Shift+Z, מגיב באיטיות שקשה להתרגל אליה. הוספת שכבה איטית כל דבר לוקח יותר מדי זמן בגיפ הזה, בכלל התכנה נתקעה בגלל שפקדתי עליה כמה דברים רצופים בחוסר סבלנות של חניכת מנגה סטודיו. בגדול, אלו באגים קטנים. לכן הכותרת היא 'חוויית השימוש', כי זה לא קריטי לשום דבר אחר. רק לאופן שבו תחוו את התוכנה. ב. הדבר השני שהציק לי: אי אפשר לפתוח כמה קבצים בתכנה במקביל כשניסיתי, הם נפתחו בחלונות שונים, ולא בתוך התוכנה בתוך סרגל כרטיסיות עליון, כמו בשאר התוכנות. כמו כן, התוכנה הוציאה הודעות התרעה שמומלץ לסגור חלק מהקבצים כי זה מכביד על התהליך. וזה אכן הכביד, בחיי. ג. קבצים כבדים גורמים לתוכנה לקרוס כמו שכתבתי כבר באשכול שפתחו בשבוע שעבר, התוכנה קרסה לי כשפתחתי קנבס בגודל של 410*210 ס"מ. לא מאשימה אותה, זה באמת גדול, אבל רק שתדעו. במקום זה, פתחתי בחצי מהגודל הזה, אבל ברזולוציה כפולה. עבד. ד. והתלונה האחרונה להיום: הגודל של המברשות מוגבל כן, זה נשמע מינורי. אבל עבורי, בעלת נרבים מסוגים נדירים ביותר, זה הרגיש קריטי. אי אפשר להגדיל את המברשות לגודל ענקי. הגודל המקסימלי שלהם קטן יותר משאר התכנות שאני מכירה, מה שאומר שאם אתם רוצים לצבוע שטח גדול, זה הולך להיות מסובך כשתשמשו במברשת מים שקופה והקווים יעלו זה על זה. בהצלחה. הפתרון שלי: לבטל כל סוג של שקיפות, לטעון צבע עד הסוף ולקוות לטוב! זהו, עכשיו לחלק הטוב! אם שרדתם עד עכשיו, אז כן, מגיע לכם לקבל את השוקולד החלבי שבתחתית הגביע של הטילון. מגיע או לא מגיע? דברים שאהבתי ב- Rebelle 3 א. תחושת צבע אמיתי וחי, דינמיקה מטורפת מרגישים את הצבע נספג בדף באיטיות ומקבל את המרקם שלו. הדף 'מרגיש' את הלחץ של העט ומכוון לפי זה את כמות הצבע שנשפך ונספג. נשמע רגיל מדי?בתור אחת שלמדה לצבוע בצבעי מים אמיתיים, והשתמשה בזה לאורך זמן די רב, התוכנה הזאת היא ריגוש לא רגיל! זה שחזור של החוויה האמיתית, בכלים דיגיטליים ועם אין סוף אפשרויות נוספות. אפילו באינקינג עם העט של התכנה, יש תחושה אמיתית יותר. הצבע 'מתקבל' על הדף בצורה מגניבה!! סוואגגגג ב. פשטות התוכנה פשוטה! יש בה המון, אבל לא בכמות שמבלבלת אנשים לא מדי טכניים (אני). יש בה כל מה שצריך, ובדיוק מה שצריך. ההרגשה נעימה, מסודרת. מובנת. בתור אדם די איטי בתוכנות, הקליטה שלי בRebelle 3 הייתה מהירה! מה שאומר שלכל אחד אחר יש תקווה. זקפו את ראשיכם והביטו אל האופק! אם אני הצלחתי, אפילו מאפרה יכולה להצליח. ג. תחושה של 'הדבר האמיתי'- יחד עם נוחות טכנולוגית אני לא יודעת ממה זה מורכב. שילוב של המברשות, הטקסטורה, הדפים, ואולי גם איטיות התגובה (חיוך אירוני)? מה שברור, זה מרגיש קרוב מאד לציור מסורתי עם מברשת ודפי בריסטול, אבל עם נוחות טכנולוגית נוחה באופן נוח ביותר (!). *בתוכנה יש כלים שמדמים פעולות שהייתי עושה במציאות, לדוגמא ספוג שמייבש את המשטח, ולעומתו- מים, להרטבת הדף. יש לחצן שמייבש את כל השכבה (נוח מאד, וקולטים להשתמש בו אחרי כמה טעויות מצערות בהן צבעים נספגים זה זה), ויש לחצן שמרטיב אותה. כשלומדים להשתמש בכלים האלו זה משפר את התוצאות בכמה רמות. *לעומת זאת, שלא כמו במציאות, יש לחצן שמאפשר עצירת כל הדינאמיקה של הצבע עד שתסיימו לצבוע את כל מה שאתם רוצים. רק כשתשחררו אותו, הצבע יתחיל להיספג ותוכלו לראות את הצבעים מתפשטים על הדף ביחד ומתערבבים זה עם זה בו זמנית, בקצב שתבחרו. הו, כמה הייתי רוצה דבר כזה, אי אז, כשעשיתי את צעדי הראשונים עם מברשות מים על דף בריסטול. כמה. *אתם יכולים לשלוט על הזרימה של שובלי הצבע, ולאיזה כיוון שתבחרו. או לבטל אותה. תראו לי דבר כזה במציאות. אין. אמרתי לכם. ד. שירות לקוחות מעולה! אולי קצת לא קשור, אבל שתדעו. כשקניתי את התוכנה, לא ממש הבנתי איך להתקין אותה, כי היה לי כבר חשבון בסמית' מיקרו ולא קיבלתי את הקוד אלי, בקיצור, אני איטית בטכנולוגיה, כמו שאמרתי. אז שלחתי להם מייל, והם חזרו אלי תוך פחות מ12 שעות עם הדרכה מפורטת. למרות שכבר התקנתי את התוכנה והייתי כבר עסוקה בלחטט עמוק עמוק בקרבייה המימיים, זה היה נחמד לגלות שהחבר'ה שם לא סתם יושבים במשרד ושומרים על הדפים שלא יעופו ברוח. *** לסיכום: Rebelle 3 היא תוכנה מגניבה שהלוואי והייתי מכירה קודם! (אם היא הייתה קיימת?) הפשטות שלה מפתיעה, והקלות שבה מתקבלות תוצאות- מפתיעה עוד יותר! איזה 'מפתיעה'?? מ--- מ--- אוקי, מפתיעה. אישית, למרות כל החסרונות שלה- התרגלתי אליהם במהירות, ולמדתי לסלוח לה ולזרום עם השגעונות החולפים שלה. (מבזק חדשות: יש 'מנהל המשימות' בימינו. זה כמו אבא שחוזר הביתה וסוגר את כל התוכנות שלא התנהגו יפה. לפעמים, אבא חוזר שיכור. זה כשמנהל המשימות נתקע גם הוא. זה לא לילדים, הסיפור הזה.) אישית #2: התחושה הממכרת שלה גורמת לי לאופוריה שמצמידה אותי לכיסא עד שאני מתעוררת מהזייותי עם כאבי גב חדים וקרקורי רעב וצמא של יובלות שחלפו בלי שהרגשתי. "הזמן חולף כשנהנים" זה אנדרסטייטמנט במקרה שלי. ועכשיו לא אישית: זה עניין של טעם. הסגנון הזה הוא לא הסגנון שהתרגלתי לאייר בו במחשב, אבל הופתעתי לגלות שאני מאד אוהבת אותו! אם אתם אוהבים תוכנות עם פיצ'רים מגניבים שמדמים חוויית איור אמיתי, ואתם אוהבים את חוויית האיור האמיתית של צבע ומרקם עמוק, ולא אכפת לכם לעבוד בהרבה יותר סבלנות ועדינות- כדי לקבל תוצאות מגניבות שנראות רכות, חיות ונושמות כמו איור מסורתי, אז התוכנה הזאת בשבילכם. הלוואי שהייתי יכולה להעלות הרגע דברים יפהפיים שיצרתי בכלום זמן! ברגע שהספר ייצא לאור, אני אטיס לפה על טיל את התוצאות כדי שתבינו על מה דיברתי. לילה טוב ויצירתי לכולם! #רבל #rebelle #review #חוויית_משתמש #איור_דיגיטלי

או גאונה? מישהו מבין פה בעברית? בכל מקרה: הבטחתי פינוקים ואני מקיימת. מתישהו לאחרונה פיתחתי שיטה מגניבה מאד מאד (באשכול הזה אני יהיה מאד מבסוטה מעצמי 😏 אז בבקשה תשתפו פעולה) הייתי קוראת לה אפילו גאונית, שנראה לי שלא חשבו עליה קודם. החלק הפחות נחמד בשבילי זה הצללות, בעיקר בציורים מלאי פרטים, כי אני רוצה שהצל יהיה בצבע קרוב לצבע הבסיס. בשיטה הקודמת שלי, הייתי פותחת שכבת Multiply, דוגמת מהצבע התחתון וצובעת צל בשכבת המולטיפליי. זה היה לוקח די הרבה זמן לדגום, ואם הצבע לא מתקבל יפה אז להוריד בהירות, להכפיל שכבה אם זה בהיר מדי... ואם מדובר בציור מסובך, אז בכלל זה כאב ראש מההפטרה של הרמדאן. מה שקרה זה שפיתחתי שיטה שמקצרת לי את זמן הצביעה ב50% לפחות! וקבלו אותה: אני מצרפת סרטון, זה האורך האמתי שלו, 6 דקות. באמת לקח לי 6 דקות לעשות אור וצל, וזה מגניב. זה עוד יותר מגניב כשמדובר בציור עם הרבה פרטים שאז החיסכון בזמן הוא עצום!! (אל תגלו לאף אחד. תמשיכו עם אותו מחיר. אתם שווים את זה.) למקרה שהסרטון לא ברור מספיק, הנה רשימת השלבים: 1. שכבת צבע בסיסית. 2. מכפילים את שכבת הצבע. 3. הופכים את שיטת השילוב לMultiply. 4. מוסיפים מסכה לשכבה. 5. בוחרים את כל השכבה, ומוחקים. 6. מתחילים למלא שטחי צל... לא משנה באיזה צבע אתם נמצאים, השטחים יתמלאו בצבע שמתחת, רק יותר רווי וכהה. 7. הולכים להכין קפה ולשבת ליהנות מקצת זמן פנוי! אז זהו, זו השיטה שלי לאחרונה, ואני נצמדת אליה כמו טובע אל פיסת קש. המשך ערב מוצלח לכולם! 😎 #איור_דיגיטלי #צל #הדרכה #קליפ_פיינט

הסיפור המלא שמאחורי היצירה של מירי זוננפלד ומרים יעל טוב, חבר'ה, חבר'ה... נחשו מה? (אוקי זה לא באמת ניחוש, כי זה כתוב כבר בשם של הנושא, אבל תזרמו רגע, אני מנסה לייצר אווירה.) נחשו מה???? נכון! קומיקס למבוגרים! אז ככה, לפני איזה 500 שנה, אתי (העורכת של מוסף החג של משפחה) פנתה אלי ואמרה לי 'היי, מירי זוננפלד כותבת סיפור, את רוצה לצייר אותו?' ואז- התעלפתי אני - אצייר - למירי - זוננפלד? חבר'ה, אתם בטח לא יודעים את זה, אבל אני מעריצה נלהבת שלה. אני שונאת מוספי חג (שששש, לא לגלות, כן?) אבל את הסיפורים שלה אני תמיד אקרא! (ושל מיה קינן. אבל זה כבר ברגיל) אני זוכרת שבסוכות שעבר, אתי שאלה אותי איזה סיפור הכי אהבתי. אמרתי לה בלי להסס- של מירי! (אפילו דמעתי בסיום שלו.... מה אתם מסתכלים עלי ככה. זה קורה.) בקיצור, התעלפתי, אז היא שפכה עלי מים וירטואליים, והתאוששתי. וככה יצא השת"פ לדרך! מירי כתבה סיפור נוגע ללב שישר התחברתי לדמויות שלו. אז הדבר הראשון שעשיתי זה קרד"ז. ​ מירי אהבה את הדמות מיד (מירי אהבה הכל... אני לא ראויה לה), אבל לקח עוד קצת זמן עד שהתסריט היה מוכן. ובינתיים נותר רק שבוע לציור! אבל לא הרמנו ידיים, ואפילו הוספנו עוד 2 עמודים לתכנית המקורית, כדי שהסיפור יהיה יותר טוב. בינתיים הכנתי סקיצות, ממש rough, רק כדי לבדוק אם הכל נכנס. (אני רוצה חוברת שלימה בפעם הבאה, רק אומרת) ואספתי רפרנסים והשראות בשביל הביצוע: השלב הבא היה אינקינג, אתן לכם רק הצצה קטנה: ולבסוף: הצביעה! חייבת לציין שהשבוע ההוא עבר כמו רכבת הרים (רגשית), אבל בסופו של דבר צלחנו אותו. את העמוד האחרון (ישנם 9 עמודים, אגב) שלחתי מוכן, רבע שעה (!) לפני שהמוסף ירד לדפוס. מצרפת כאן תמונה טריה מהמוסף עם העמוד הראשון. שיהיה לכולם חג כשר שמח, ומוספי חג מרתקים! #מה_השם_שלי #מאחורי_הקלעים

להתחיל את הסיפור מהתחלה, זה קצת מורכב, אז אשאיר את ההתחלה להזדמנות אחרת, ואתחיל איפשהו מהאמצע, מהמקום בו הבנתי שמשהו השתנה בתפיסה שלי. בשורה האמצעית, יש לי הזכות לתת את כל הקרדיט למורת הדרך היקרה שלי, @הגיבן , שחוץ מהכל- היא כל מה שהייתי צריכה להתקדמות המקצועית שלי. אחד התרגולים שלי עסק ברכבים. המלצה שלי: אם גם אתם רוצים לעשות את זה, תתמקדו בדגם אחד בלבד. אף פעם לא שמתי לב כמה הרכבים מגוונים בעיצוב שלהם. כמעט כמו בחנות בגדי נשים... ראשית, הייתי צריכה להיאבק עם ההרגלים הישנים והטובים שלי- ליצור קופסאות, צילינדרים וליישר על פרספקטיבה, ובקלות אפשר לראות את ההשפעה של הניטרול. נסיון שני על פי המלצת @הגיבן היתה לעבור לפי הסדר הבא: צורה כללית, דיוק, פרספקטיבה, דיוק. יתרון: מה שתמיד הייתי עושה חסרון: לא רכשתי כלים לפעם הבאה. כלומר, אם ארצה לשחזר את התהליך, לא אזכור כלום. בנסיון השלישי אני מחפשת את הדרך שמתאימה לי: מנסה להתמקד ביחסים, תפיסה כללית, עדיין לפי השלבים שיושמו למעלה. יתרון: לא משהו חדש חסרון: עדיין לא נותן לי כלים לפעם הבאה. נסיתי לעבוד בקטן. נכשל. בנסיון האחרון, הכנסתי שלב נוסף: פרוק לצורות לאחר שלב הפרספקטיבה. כמדומני שזה הצליח. לאחר שבוע- זה מה שזכרתי, ללא רפרנס: מול הרפרנס בדקתי טעויות שנבעו בעיקר מיחסים לא נכונים. וערבוב לא מקצועי של דגמי-רכבים. הקווים האדומים מציינים טעויות במבנה, הכחולים- פרטים שלא זכרתי כי לא נתחתי אותם לצורות. אובייקטים שלא תפסתי כצורות, לא נשמרו בזיכרון הפעיל שלי. כמה ימים אחרי, ללא רפרנס כמובן: ועכשיו אני מתחילה שוב את המסע, עם דגם אחד בלבד. הנה התהליך: וזה הסופי: תראו כאן הקלטה של התהליך: עידכון 02/04/19: אחרי שנוכחתי שאני לא מצליחה להיגמל מלערבב רכבים זה בזה, הורדתי את כל כל הסמלים וזרמתי. בדוגמאות האלו, לא נעזרתי בשום רפרנס, השתמשתי בתבנית שסיגלתי לעצמי בזמן התרגולים אבל בלי התייחסות לדגם ספציפי. בשלב זה, הזיכרון שלי מלא בחלקי רכבים מסוגים שונים, ולי נשאר רק להרכיב אותם, למשהו חדש ועד כמה שאפשר- נכון. הכי כיף זה לשחק עם הפרספקטיבה, ולראות איך הצורות מתכווננות בתהליך הזה. עברתי את הטסט, @הגיבן ?

חבר'ה, הפעם זה רשמי. הכנתי לוגואים והכל, זה הולך להיות ארוך יותר משעות הדחיינות השבועיות שלי. אם אתם חוששים להשתעמם, תכינו שחמט או משהו. בכל מקרה, זה יעסוק בכתיבה, אז אם יש לכם זיקה לנושא- תישארו, יהיה מתיש. תודה אגב לגיבן על העריכה והביקורת, איפה היית כל החיים שלי...? אוקי, אל תעני. אני מניחה שהסתתרת כדי שלא אשגע אותך. אז איך אני יודעת שעבר יותר מדי הרבה זמן מאז שקראתי ספר טוב? בגלל שיש לי האומץ, או החוצפה- תלוי את מי תשאלו, לתת עצות לאנשים על כתיבה. כן, בואו נהיה כנים לרגע, אתה צריך שיהיו לך כמה קבלות לפני שתעמוד על במה ותנאם, מבלי שיזרקו עליך עגבניות וביצים (ואני מעדיפה ביצים, אגב, זה עושה 'גלאם' מטורף לעור). אז קבלות- לא ממש יש לי, אבל יש לי עניין גבוה מאד בתחום, ואיזה שנתיים של התעסקות אובססיבית בחיפוש אחר חומר בנושא. מה שעוד יש לי (ואף אחד! אף אחד לא יוכל לקחת ממני) אלו חמש שעות של הרצאה מפי מיה קינן האגדית. אם תשאלו לפרטים- יש לי די בלאק-אאוט מהיום הזה, היו לי הפרעות בקצב הלב, פרפור חדרים ותסמיני 'פאן-גירל' נוספים. אבל החוברת האלופה שקיבלתי ממנה בסיום ההרצאה- שווה משקלה בזהב. ואל תנסו לבקש אותה כי יש כבר תור של ממתינים ואני לא ממהרת להיפרד ממנה אפילו לא ליום אחד. תגידו מכורה, תגידו מיותר, רק אל תגידו 'תני לי גם'. בכל מקרה איפה היינו? כן, דיברנו על זה שאני ממש לא במצב של לתת טיפים לאנשים. אז בואו נשאיר את זה במסגרת 'אכילת ראש', טוב? אכילת ראש תהיה הפינה הלא- קבועה מעתה והלאה. קבלו את הלוגו: אז מה היא סצנה? סצנה היא חלק ממחזה או תסריט, ישתתפו בה אחת או יותר מהדמויות. כאשר הזמן/ המקום משתנה, הסצנה משתנה. למעשה, למרות שהסצנה יכולה להיות קצרה מאד יחסית לסיפור עצמו- גם לסצנה בפני עצמה יש התחלה, אמצע וסוף. היא בעצם מיני סיפור בתוך הסיפור כולו. למעשה, זכור לי שבעולם המחזאות, קבוצת סצנות מכונה מערכה, כאשר המחזה מחולק לשלוש מערכות- המייצגות התחלה, אמצע וסוף. היום נדבר על אחד הכלים הבולטים הבאים לשימוש בכתיבת סצנה. כלי שעם קצת תשומת לב, כל אחד יכול לעשות בו שימוש, ולהקפיץ את היצירה שלו בעשר דרגות. לכלי הזה קוראים: ידיעת המטרה, ושימוש בכלי הסצנה כדי להשיגה. האם יש לכם סצנה, או רעיון לסצנה? שבו עם דף ועט, או מקלדת ומסך, ושאלו את עצמכם: מה המטרה של הסצנה שלי, מה אני רוצה להשיג בהצגתה לקהל שלי? אם אין לסצנה שלכם שום מטרה- מחקו אותה. לא משנה כמה יפה/ שנונה/ מרתקת/ מעניינת היא, בשום פנים ואופן אין צורך באיור של ארבעה עמודי קומיקס יפהפיים וחסרי מטרה מוגדרת. אם לסצנה שלכם יש מטרה: מעתה והלאה התמקדו בלהשיג אותה בעזרת כתיבת ובימוי הסצנה הזאת. שימו לב לכל בחירה שלכם, ובדקו האם היא משרתת את המטרה שקבעתם. וחשוב יותר: בחרו בכלים שישיגו את מספר המטרות הרב ביותר האפשרי. בהמשך אביא דוגמא לסצנה שעשתה זאת באופן מעולה, ממנה אפשר ללמוד קצת על הבחירות של היוצר. מהי מטרה? כל דבר שיקדם את הסיפור שלכם אפילו במילימטר. כמובן שמוטב לקדם אותו ביותר... אבל נו אתם כבר מומחי אכילת ראש אז אתם בסדר עם זה. באילו כלים יכול הכותב להשתמש כדי לקדם את המטרות שלו? 1.לוקיישן- מיקום חניון חשוך? תחנת רכבת צפופה בהמון? מטווח אימונים בירי? או אולי מטבח תעשייתי? כל אחד מהם משדר תחושה אחרת לגמרי. אם לגיבור שלכם ישנה סיבה הגיונית להיות שם, והמיקום הזה ישרת טוב את אחת המטרות שלכם- בחרו בו. מיקום טוב לא רק יוצר עניין, הוא גם כלי להעברת מסרים. תחשבו טוב לפני שאתם מחליטים איפה הסצנה שלכם תתרחש. 2. הפעולות הפיזיות שהדמויות עושות האם הגיבור עומד במקום, קפוא כבובה? או שמא הוא מסתובב במעגלים, וכתוצאה מכך מתנשף ומזיע בעודו מדבר? אולי הוא בכלל חותך קישואים על קרש חיתוך במכות קצובות? האם הגיבורים זוחלים על הקרקע בעודם שותקים ורק נשיפותיהם בחלל? או שמא הם- באופן לא מקרי בכלל- נלחמים בעזרת חרבות עץ בתוך זירת אימונים, בעודם מנהלים וויכוח אמוני ואמוציונלי? (כן, זה רפרנס למהללאל. יהיה לפחות אחד כזה בכל מאמר) כל פעולה יכולה לתת פרשנויות נוספות למתרחש, ולשמש ככלי רב עוצמה. 3. ההעמדה - המיקום של כל דמות ביחס לדמויות האחרות ולמצלמה. (מדובר בכלי ויז'ואלי בעיקר, לתשומת ליבכם) האם הדמות קרובה למצלמה? או שמא רחוקה ומבודדת בתוך הרקע? האם הדמויות קרובות זו לזו? למערכות יחסים, לדוגמא, ישנה השפעה על כך. אם בחרתם להעמיד את אחת מהדמויות קרוב מדי למרחב האישי של רעותה- הדבר עשוי לשדר איום, הפרה בוטה של פרטיות, או סתם חוסר טקט, וכדאי שתהיה לזה סיבה טובה. הגיבור שלכם יכול לעמוד בפתח החדר, ולנהל את השיחה משם. מה הצופה מרגיש? הגיבור רוצה לעזוב. העמדה היא כלי מתוחכם, ובדרך כלל התפקיד של הבמאי. אם אתם כותבי קומיקס כמוני, בהצלחה במילוי כל התפקידים. 4. דיאלוג show, don't tell- אומר הכלל הידוע. עם זאת, דיאלוג הוא עדיין כלי חשוב ונצרך. דיאלוג יכול לספר לנו המון על הדמויות, על מצב הרוח הנוכחי שלהם, ועל האופי שבו הם מתנהלים מול הפרטנרים לדו שיח, ומערכות היחסים ביניהם. וכמובן, לספר לנו מה הם חושבים, מרגישים, מה הן הדעות שלהם, מה הם רוצים להשיג. אגב: "אוי, ירו בי! אני מדמם!" זה משפט דיאלוג גרוע. בבקשה לא להשתמש (אלא אם לא ירו בו והוא לא מדמם, כי במקרה הזה מדובר בסרקזם). הקורא שלכם כבר ילד גדול, הוא יכול לראות לבדו את הדם! לשמוע בעצמו את הבום! במקום להאכיל אותו בכפית לגבי מה שהוא יכול להבין מהתבוננות בסיטואציה, שימו בפי הגיבור מילים אחרות שישיגו מטרות חשובות יותר. אותו הדבר לגבי תחושות/ רגשות/ עמדות. קצת סאבטקסט, רבותיי. רוב הנשים לא אומרות 'אני עצובה, אני הרוסה, אני נגעלת מעצמי, אני לא אוכל להרים את עצמי מכאן'. הן כן אומרות 'אני בסדר, פשוט כואב לי קצת הראש' והולכות למיטה ובוכות כל הלילה, או שהן מאשימות את הבעל בתגובה הקיצונית שלו שגרמה לילד לעזוב את הבית, ובכך חושפות במעט את העובדה שהן מאשימות את עצמן באותו דבר. בעולם האמיתי, אנשים לא אומרים את כל מה שעובר להם בראש, הם אפילו לא מודעים ברוב המקרים לכל מה שקורה שם. סאבטקס, רבותיי, רחמים. 5. זמן ביום, מזג אוויר, תנאי תאורה ישנם הבדלים רבים בתחושה ובמסר בין סצנה המתרחשת ביום אביב חם, מלווה בזמזום חרקים, בעל תאורת שמש חזקה וצללים חדים וכהים מאד, לבין סצנה המתרחשת בשעת בין ערביים חורפית, ברחוב בוצי מיד אחרי הגשם הראשון, כשמזג האויר קר והבל חם יוצא מפיות המשתתפים. שימוש בכלים ויזואליים אלו בהחלט יכול וצריך לקדם את המטרות שלכם, ויכול לבוא לידי שימוש גם בכתיבה אומנותית. 'כשהנערים שרים', מכירים? סרט צרפתי ישן. בתחילת הסרט ישנה סצנה בה מספר ילדים מבית היתומים גונבים את תיקו של מתיו, עוזר ההוראה החדש, מתוך ארון בו הוא נעל אותו. הם פותחים את התיק על רצפת קיטון שירותים צר ומלוכלך, ומוצאים בתוכו דפי תווים, כשהם מתדיינים בינם לבין עצמם האם אלו תווים, או שזה קוד מורס ועוזר ההוראה הוא מרגל. כשעוזר ההוראה תופס אותם, הוא נראה מבוהל על שגילו את הדפים, ותוך כדי שהוא אוסף את הדפים, מופיע המורה הותיק יותר וגוער בו על שהילדים לא נמצאים בשיעור. תוך כדי שהילדים יוצאים משם במהירות, תוהה מתיו האם המורה הותיק לא חשדן מדי, והמורה הותיק עונה: "פה? כן." מטרתה של הסצנה היא ככל הנראה, להכיר לצופה את עברו של מתיו כמוזיקאי כושל, אותו מתיו מבקש להסתיר. אם כן, האם שאלתם את עצמכם בעודכם צופים בסרט, מדוע לא נפלו דפי התווים באקראי מתיקו של מתיו בעודו הולך במסדרון, ואז, באוספו אותם, היינו מתוודעים לעברו הלא יוצלח כמוזיקאי? מדוע לא עברה המצלמה על שולחן הכתיבה של המורה עליו פרושים הדפים, כדי ליידע אותנו לרובד הזה בדמותו של מתיו? והגרוע מכל הרעיונות- מדוע לא השתמש בvoice over, קולו של מתיו המספר ברקע על כך? מדוע בחר הכותב להשתמש בשלושת הפרחחים שיגנבו את הדפים מתיקו של המורה, ויאלצו את המורה להגיע מבוהל ומיוזע כולו כדי לאסוף אותם בגמלוניות מרצפת השירותים המטונפת, בעוד המורה הותיק יותר גוער בו? הכותב יכול היה להכיר לצופה את עברו של מתיו בדרך אחרת, משעממת יותר. אבל הוא בחר לצוד המון ציפורים במכה אחת, וכתב סצנה מופלאה שאפשר להמשיך לאכול את הראש עליה עוד הרבה זמן, ושמשיגה כל כך הרבה מטרות נוספות מלבד זו העיקרית. והרי הן לפניכן בקצרה: 1. המטרה: העמקת ההיכרות עם סביבת בית היתומים הקשוחה. סצנה זאת מגיעה לאחר סצנות קודמות בהן התרחשו דברים שכבר הבהירו לעוזר ההוראה את אופיו הקשוח של המוסד. בסצנה הזאת נוסף עוד נדבך להתרשמות: אפילו המורים אויבים זה לזה. "פה? כן." כלומר, פה, עליך לחשוד בכל אחד. וזה שאתה מורה, לא מוציא אותך מרשימת החשודים. אז אל תצפה לשיתוף פעולה מחברי הצוות- שגם הם שונאים כל רגע כאן- אפילו לא בשעה שאתה לכל הדעות הוא הקורבן לתעלול. הבחירה בגניבת הדפים כמובן נועדה לבסס את אופיו של המקום. שום דבר כאן לא ילך בהוגנות, הילדים האלה פשוט לא יודעים מה פירוש המילה הוגנות. כאן החזק שורד, והם מבינים רק כוח. (כביכול) בנוסף, העובדה שהדפים נגנבו מהמורה החדש מבהירה לצופה כמה חסר אונים הוא המורה במוסד אליו נקלע. 'שערי הגיהנום' באמת הולך להיות גיהנום בשבילו, חושב הצופה בשעה שהוא מתבונן במורה הגמלוני מתפרץ לשירותים המגעיל, ומתחיל לאסוף בעצמו את הדפים מהרצפה. הוא אפילו לא מבקש מהילדים, והם אפילו לא טורחים לעזור. ממש האידיליה המצופה ממוסד שזהו שמו. 2. המטרה: להציג את המורה כחסר השפעה כלפי הצוות החינוכי תקוותו של מתיו (וגם של הצופה) לסיוע מצד חברי הצוות- יורדת לטמיון בשניות הספורות של הדו שיח הגס בינו לבין המורה הוותיק יותר, שנראה כחושד בו (על מה בדיוק?) וחסר סימפתיה בעליל. 3. המטרה: ל'סמפת' את דמויות הילדים על הצופה הדיון מעל דפי התווים מכיר לנו שלושה מהילדים הבולטים, ומציג לנו את נקודת המבט שלהם על העולם. אחרי המערכה הפותחת בה אחד הילדים ביצע תעלול שגרם לפציעתו של השרת המסור- לזעזועו הרב של מתיו ושל הצופים, בסצנה הזאת מקווה הכותב להסביר לצופה שהפרחחים החצופים הם אחרי הכל רק ילדים שחיים בסרט על מרגלים, כמהים לגיוון בשגרת חייהם האפורה והאכזרית, ומתחת לשכבות העוקצנות והגסות שלהם רוצים לשחק ולדמיין- ולא ממש מקבלים את ההזדמנות. בעזרת הדיאלוג הקצר והשובב, הכותב נתן הצצה לאופיים ולגילם הצעיר, והקליק נוצר. כעת גם לצופים התעוררה, איפשהו עמוק בלב, הסימפטיה והרחמים כלפיהם. 4.וכעת למטרה העיקרית: עברו הכושל של מתיו בעסקי המוזיקה, והרצון שלו לקבור אותו מתיו לא רוצה שעברו כמוזיקאי יתגלה. מסיבה מסויימת הוא שומר על כך בסוד, ומבועת לגלות שהילדים חשפו זאת. זו הסיבה שהכותב בחר בגניבת הדפים, אקט שמדגיש את העובדה שהוא בחר לנעול אותם, ומעצים את רגשי הבהלה שהוא מפגין כשהוא מגלה שהארון נפרץ. בנוסף, המורה אוסף את הדפים מרצפת חדר שירותים מטונפת. סרט הוא סיפור ויזואלי, ובחירות המיקום של הכותב והבמאי- מספרות לנו על העלילה הרבה, כפי שכבר למדנו. סביבת הסצנה הזאת מייצגת את היותו של מתיו כישלון טוטאלי בכל הקשור למוזיקה, ואת האומללות הנוכחית שלו. הדפים לא נפלו על כר דשא פורח בחצר, בינות לפרחים ועלים, אלא התקמטו בין נעליהם הגסות בעודם יושבים דחוסים בקיטון שירותים מלוכלך, וכאשר המורה גוחן לאסוף אותם בגמלוניות ובבהלה ניכרת- לצופה כבר התגבשה תחושת בטן: מתיו הוא כישלון מוזיקלי, שכעת הולך להפוך לכשלון הוראה. למרות ששאר המטרות גם הופיעו בסצנה, קידמו את העלילה באופן ניכר ולכאורה לא היה אפשרי להמשיך בלעדיהן, הסצנה הזאת בעצם היא אבן נדבך בסיסית בעלילה, כי היא מספרת לצופה שמתיו היה מוזיקאי. מתיו עזב את עיסוקו הקודם, כי הוא היה כשלון בו. אבל אז מתיו מגלה שבית היתומים זקוק לכישורי המוזיקה שלו, ובעזרת המוזיקה הוא עתיד להציל את הילדים ולשנות את חייהם. הסצנה הזאת גם מייצגת את הסרט כולו בתור 'מיני מערכה' בכך שהיא מציגה את היחסים בין מתיו לילדים כיחסי אב וילדים (הוא בוחר שלא להסגיר אותם כשהמורה הותיק מגיע, גם לאחר שהם מתחו אותו) ובין מתיו למורה הותיק (שלאחר מכן יהפוך לשותפו ויסייע לו) ובעצם מייצגת את ה'תמה' של הסיפור- העובדה שהילדים הם אלו ש'הוציאו' את המוזיקה בחזרה ממתיו ואילצו אותו לחשוף את החלק הזה בעצמו כדי לסייע להם. הסצנה הזאת מכינה את הצופה לכל כך הרבה ממה שעתיד לקרות, ואני מתקשה לחשוב על דרך אחרת לבצע אותה. הכותב באמת עשה עבודה טובה, לא לחינם ראיתי את הסרט הזה שלוש פעמים, פעמיים מתוכם- בהשתלמויות ללימודי הוראה בהן השתתפתי. נתחו סצנה מספר כתוב/ ספר קומיקס/ סרט, ורשמו איך לדעתכם השתמש היוצר בכלי הסצנה כדי לקדם את המטרות של הסצנה. יהיה נחמד אם זה יהיה ממש כאן בתגובה שלכם למטה, כדי שאני אדע שלא בזבזתי את זמני לריק על ציור שלדים מוזרים וכתיבת קילומטרים של אותיות, וגם כדי שכולם ילמדו ממכם וישתפו גם! מה שיוביל את האינטלגנציה שלנו לצמוח, מקווה. תאמינו לי, זה מלמד המון. כשהתחלתי לנתח את הסצנה הזאת לא שמתי לב לחצי מהדברים, וכשסיימתי הייתי בהלם מכמות המידע שהצלחתי לנתח. איך עושים את זה? פשוט שמים לב. כלומר, זה לא פשוט, אבל כדאי שתתחילו לעשות את זה. לשים לב לכל דבר, כי לכל דבר יש משמעות, ועל כל שניה ויז'ואלית או כתובה היוצר עמל (לעתים אף יחד עם צוות גדול) כדי שכל חלק בפאזל יועבר לצופה/קורא בצורה הכי טובה. אם אתם אוהבים את התוצאה, כדאי שתתחילו לנתח מדוע. בצורה כזאת, בעז"ה תצליחו ליצור דברים טובים לא פחות. חבר'ה, בהצלחה!